מאגר סיפורי מורשת

סבתא לנה וסבא מוקי מספרים את סיפורם לנכדיהם.

סיפורה של סבתא לנה

נולדתי בשנת 1943 בסיביר לבית משפחת רובין. עלינו לארץ בשנת 1950.

זיכרונות מסיביר

ההורים שלי ברחו מורשה בפולין בתחילת מלחמת העולם השנייה. הם רצו לברוח ולהגיע לרוסיה. הם סרבו לוותר על אזרחותם הפולנית לכן גרשו אותם לסיביר, שם נולדתי. בסיביר היה רעב גדול, גייסו את כל הגברים לצבא הרוסי. אמי נשארה לבד עם שלוש בנות ודאגה לכל צרכינו בכוחותיה בלבד. כשנגמרה המלחמה חזרנו לפולין למקום שהיה בעבר באזור שליטה גרמני. רוב התושבים באותו מקום דיברו גרמנית, הורי מצאו עבודה בקופרטיב יהודי.

גרנו מול הכנסייה. באותו רחוב גרה חברה מאוד טובה שלי, גויה עם שתי צמות בלונדיניות ארוכות ויפות. היינו באותו הזמן חברות הכי טובות. אך ברגע של כעס היא צעקה עלי: "יהודיה מלוכלכת". כנראה שהייתי מאוד גאה, למרות שהייתי בת שש בלבד תפסתי אותה בצמותיה וטבלתי אותה בחבית של זפת שהייתה בחצר. מאז לא דיברנו.

לנה עם אחותה וחברותיה ברוסיה

גרנו שם חמש שנים עד שקיבלנו הרשאה לעלות לישראל. לא סיפרנו לאף שכן כי הם היו אנטישמים. כדי שאף אחד לא יחשוד, לא לקחנו שום דבר מהבית גם לא בגדים רק את מה שהיה עלינו וחפצים קטנים יקרי ערך, כמו השרשרת של אמי, אותה גנבו לנו ברכבת. עלינו על הרכבת לנפולי. כאשר הגענו למעבר הגבול, אנשי המכס עצרו את הרכבת, הם חשדו שהסתרנו בריפודים של הכיסאות זהב וכסף, אז הם קרעו את הריפודים וחיפשו. כמובן שהם לא מצאו דבר והמשכנו בדרך.

העלייה לישראל

הגענו לאיטליה כשהייתי בת 7, חיכינו שבוע בבית מלון לבוא האנייה, שהייתה אניית מעפילים בשם גלילה אשר מגיעה עד לחיפה בישראל. כשהגענו לחיפה שייכו אותנו בהאנגרים של הבריטים בשער עלייה. התנאים היו קשים, מיטות ברזל ועכברים שהסתובבו מסביבנו. היינו שם כשבוע ואז העבירו אותנו למעברת שבות עם פרדסיה. היו שם יהודים שעלו מכל הארצות: פרס, פולנייה, מרוקו. הם הסתדרו ביחד מצוין. בשבילי זאת הייתה חוויה ממש מעצימה.

מעברת שבות עם בפרדסיה

"בתחילת שנות ה- 50, עם הגעתם של גלי העלייה הגדולים לארץ, הוקמה מעברת שבות עם, שהייתה אחת המעברות הגדולות בארץ. היו במעברה חמישה מחנות ועברו דרכה קרוב ל- 100 אלף עולים. המעברה הוקמה ממערב ליישוב, היכן שהיה המחנה הבריטי והשתרעה עד כפר יונה. העולים הגיעו מכל קצוות תבל. האנשים התגוררו באוהלים, 10 נפשות באוהל קטן. קיבלו מהסוכנות מיטות ומזרוני קש ושתי שמיכות צבאיות לכל נפש. את האוכל קיבלו לפי תלושים בחדר האוכל המרכזי. את הכביסה כיבסו במקלחות הציבוריות ובברזיות שהיו מאחורי האוהלים." (מתוך אתר מועצה מקומית פרדסיה.) זו הייתה חוויה נפלאה! הייתי עם אמי ואחיותיי. אבי עבד בירושלים וראינו אותו רק פעם בשבוע. שהינו שם כשנה.

עד היום יש לי חברות מהמעברה. משם עברנו לשיכון ותיקים לבית פרטי והתחלתי ללמוד בכיתה א'. בית הספר היה מפוזר בין הרבה בתים. כל מי שידע קצת עברית הפך למורה. כעבור כארבע או חמש שנים הוקם בית ספר מסודר עם כיתות מסודרות עם פחות עם מורים מקצועיים, אשר קראו לו "אלומות". חלק מהחברות מהשכונה בה גרתי היו איתי במעברה, כך שהכרתי אותם טוב כבר משם. היינו יוצאות לשכונה ומשחקות במשחקי ילדות כמו: מכניים, גולות, הנדז אפ, מוטרס, משחקי קופסא כמו מונופול ריץ' ראץ', שבצנא, הקפות ועוד..

אמי קנתה לנו רק פעמיים בשנה בגדים ונעליים, בראש השנה לקראת החורף ובפסח לקראת הקיץ. הייתה התרגשות גדולה מאוד לקבל בגדים חדשים ונקיים. בפורים אמא שלי הכינה לנו את התחפושות. היא הייתה תופרת. אני זוכרת שהתחפושות היו מאוד יפות ומאוד אהבנו אותם.

לאחר כמה שנים הלכתי ללמוד בבצלאל שבירושלים ולמדתי שם 4 שנים. במהלך הלימודים הכרתי את מוקי.

סיפורו של סבא מוקי

נולדתי בתל אביב בשנת 1938.

הייתי בתנועת ספורט בצבא הייתי בסדיר בחייל הים ואחר כך עשיתי 30 שנים מילואים. ביום הכרזת המדינה שכולם רקדו ברחובות סבא שלי הקים אותי מהמיטה, הוא אמר לי על המאורע ויצאנו לרחובות לחגוג.

אני ממסגר במקצועי והתחביב שלי הוא לעשות עבודות בנפחות.

לסבא שלי הייתה חנות לגנרטריה. כדי לחסוך כסף הוא נסע לורשה הוא קנה שם מהנפח הראשי. באותה תקופה הייתה אנטישמיות, לא נתנו ליהודים לעלות לארץ. לסבא שלי היו שבעה ילדים, הוא שלח שני ילדים לארץ. הם סידרו את הבריטים בכך שאמרו להם שהם נולדו בארץ והוריהם עזבו לפולניה. הם עברו לירושלים משם לנתניה והתבססו.

החיים של סבתא נלה וסבא מוקי

לנה מספרת: "אני ומוקי הכרנו בתקופת הלימודים בבצלאל. לאחר זמן קצר נישאנו, אנחנו נשואים כבר 53 שנים.

נלה ומוקי הכירו בתקופת הלימודים בבצלאל

לנה ומוקי

לקראת סוף הלימודים בבצלאל, נולד בני הבכור, אבי. אחרי לימודי, עברנו לגור בנתניה ושם נולדה בתי איילת. לאחר שבע שנים ששהינו שם, עברנו לגור בשפייה, שם נולד חיים.

אני עבדתי 30 שנים כמורה. מוקי עבד כמציל בבריכה.

גרנו בשפייה 21 שנים. בזמן שגרנו שם בנינו בית בזכרון יעקב, כשתהליך הבנייה הסתיים, עברנו לגור שם עם ילדינו. אנחנו מאוד אוהבים את זכרון יעקב. אני עבדתי 15 שנים עם בני ב"מסעדה הדובים" ולפני כמה חודשים פרשתי. היום אני ומוקי מוקפים בנכדינו שאנו מאוד אוהבים!

הזוית האישית

לנה ומוקי: מאוד חשוב לספר על הסיפורים שלנו. ריגש אותנו להיזכר ולספר על חוויותנו.

בבית הספר ניל"י עם חמשת נכדינו