מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

העלייה ממרסיי לישראל של סבתא רחל

סבתא ורחל ואני
מיום החתונה של סבא וסבתא
סיפור העלייה של משפחתי ממרוקו

מחנה העולים במרסיי
שמי רחל, ועליתי לארץ ישראל יחד עם הוריי בשנת 1950, כאשר אני תינוקת בגיל ששה חודשים. נולדתי במחנה עולים בצרפת בעיר מרסיי. באותם שנים העולים ממרוקו הגיעו לצרפת מיד למחנה העולים שהיה ממוקם בעיר מרסיי.
 
אבי מספר שחליתי באותם ימים כנראה בדלקת ריאות ואז הגיעו מבקרים שהיו מגיעים מידי פעם כדי לבדוק אם הכל כשורה. כאשר שמעו אותי משתעלת, מיד הרימו אותי מהלול ובמהירות לקחו אותי על הידיים ויצאו מהמקום. אימי ואבי נבהלו מאוד ורצו אחריהם. הוריי לא דברו את השפה הצרפתית ולכן נבהלו מאוד וחשבו שאולי חוטפים אותי! הם נעלמו מהמקום וניסו להסביר להוריי אך הם לא הבינו… הוריי דאגו מאוד כי הם לא ראו אותי יותר. כמובן ששאלו וניסו לבדוק כמה שהם יכלו באותם ימים.
לאחר כארבעה או חמישה ימים החזירו אותי להוריי. מסתבר שאותם המבקרים לקחו אותי לבית חולים שאבריא, מכיוון שבמחנה לא היו תנאים טובים להחלמתי. הוריי כמובן שמחו מאוד ואבי חזר על סיפור זה פעמים רבות. לימים הבנתי שלמעשה זו היתה להם טראומה לא פשוטה.
תמונה 1
 
 
העלייה ארצה
בשנת 1950, עלינו ארצה באוניה בשם מולדת. באותם ימים אני הייתי תינוקת כמובן, ואבי מספר שכאשר הגענו לנמל בחיפה התחילו להעלות את כולם למשאיות כדי לחלק אותם בערים. את המשפחה שלנו רצו לקחת לצפון הארץ ואבי אמר לכל המשפחה: "אף אחד לא יורד מהמשאית – אנחנו לא הולכים לשום מקום רק לירושלים עיר הקודש!". אבי התעקש מאוד על כך ובשום פנים ואופן לא רצה לרדת עד אשר קבל את מבוקשו.
 
הגענו לירושלים למעברת תלפיות, שם גרנו כחמש שנים והתנאים שם היו קשים מאוד. גרנו בצריפים מפח, ובחורפים המים דלפו עלינו. בקיץ היה חום בלתי נסבל. באותם ימים כל משפחה קבלה תלושים לקניית מזון לפי מס' הנפשות שהיו בבית וחיינו בצנעה – אבל אני חושבת שהיינו מאושרים.
לימים אבי סיפר לנו שכל חייו רצה לעלות ארצה ותמיד התפלל לה' לבקש שלושה דברים והם:
א. לעלות לעיר הקדש
ב. לגור בירושלים.
ג. להקבר בהר הזיתים .
 
הוא קיבל את מבוקשו – תודה לבורא עולם.
 
מלחמת העולם השנייה
אמנם עדיין לא נולדתי אך לפי סיפורים של אבי, המלחמה הגיעה גם למרוקו היכן שהוריי נולדו וחיו את חייהם. אמנם המלחמה שם הורגשה פחות מפולין או מגרמניה וזה עדיין לא הגיע להשמדה המונית – אבל הם היו בדרך.
ההרגשה והפחד היה איומים. לקראת הערב החשיכו את הבתים, והיו המון מטוסים בשמים. המלחמה היתה מדוברת בפי כולם. בקרב היהודים, היו התארגנויות איך לעזוב את מרוקו באישון לילה. הרעיון היה לברוח במחתרת – ולעלות למדינת ישראל שהיתה בחיתולה.
הוריי שמרו בסוד את הבריחה ואפילו אחיי הגדולים שנולדו שם לא ידעו. כאשר הגיע הלילה המיוחל, אבי העיר את כל המשפחה באמצע הלילה וביקש מכולם לשמור על שקט כדי שאף אחד לא ירגיש שמבריחים אותנו. היו אנשים אחרים שכנראה נשלחו באופן מיוחד שהיו חלוצים לעזור למשפחות לברוח.
העלו את כולם לאנייה, ורק כאשר היו בטוחים שכולם בסדר – השאירו אותם באנייה והלכו לעזור למשפחות אחרות. אותנו הביאו לצרפת, למרסיי, למחנה עולים ושם גרנו במשך כשנה וחצי – ושם אני עצמי נולדתי.
כאשר הגיע הרגע לעלות לארץ מצרפת עלינו ארצה באנייה בשם מולדת. 
 
העשרה
"אחרי שואת אירופה הופנו הזרקורים אל היהדות הצפון אפריקאית ובמיוחד אל יהדות מרוקו, שהייתה הגדולה מבין קהילות יהדות צפון אפריקה. בשנים אלה החמיר מצבם של יהודי מרוקו בשל התגברות הטרור במדינה והיחס העוין כלפי היהודים מצד האוכלוסייה המקומית. המצב החריף אף יותר מאז 1947, עם הכרזת האו"ם על הקמת מדינת ישראל. בערים שונות במרוקו רצחו ופצעו קנאים לאומנים ביהודים כנקמה על הפגיעה באחיהם בארץ ישראל. הפרעות הגבירו את קצב העלייה, ובין השנים 1948 – 1951 עלו לישראל כ-28,000 יהודים. בשנת 1956, עם חזרתו של מוחמד החמישי, ובהמשך עם הכרזתה של מרוקו כמדינה עצמאית, קיבלו היהודים זכויות מלאות באופן הצהרתי, אך נותרו חוששים לגבי עתידם. בעקבות לחצי הליגה הערבית מאותה שנה נאסרה עזיבתם אם בכוונתם לעלות למדינת ישראל, ועיקר העלייה הייתה בלתי חוקית, באמצעות המחתרת היהודית במרוקו דרך המדינות צרפת וספרד. עד שנת 1967 עזבו את מרוקו 250,000 יהודים, חלקם לאירופה ולמדינות צפון אמריקה, ורובם עלו למדינת ישראל" (ויקיפדיה)
 
תשע"ו, 2016

מילון

מרסיי
מרסיי עיר בצרפת שסבתא שלי נולדה בה

ציטוטים

”אנחנו לא הולכים לשום מקום - רק לירושלים עיר הקודש!“

הקשר הרב דורי