מאגר סיפורי מורשת

 

נולדתי בשנת 1945 בעיר קזבלנקה שבמרוקו. הילד הרביעי מתוך שישה ילדים, למדתי בבית ספר יהודי ממלכתי. סיימתי בית ספר יסודי ולמדתי במשך שנתיים בתיכון עיוני. התגוררתי עם משפחתי הענפה במלח היהודי ובבית רב קומתי השייך למשפחה. בבית זה כל המשפחה הענפה מהסבתא והסבא מצד אמי וכן כל הדודים והדודות התגוררו בבית. לכל משפחה היה חדר באותו בניין ורק משפחה ערבית התגוררה באותו בניין עם משפחתי. היחסים עם השכנה הערבייה וכל השכנים ברחוב מסביבנו היו מצוינים. חגגנו יחדיו חגים שלנו וביקרנו אחד את השני לעיתים קרובות, הן בשמחות והן באבל.

 

אחיי ואני לבית הספר הלכנו רגלית למרות המרחק הרב מהבית וכך חזרנו באותה הדרך רגלית. הלימודים בבית הספר נמשכו מהשעה שמונה בבוקר ועד חמש בערב עם הפסקה של שעתיים. באמצע הלימודים היתה ארוחת צהריים והפסקת צהריים.

 

בשנת 1956, כאשר חזרנו כל משפחתי וחברים של הוריי מחוף הים, אבי נהרג על ידי מכונית כאשר חצה עם חברייו במעבר חצייה. אבי נהרג בגיל 35 והשאיר אחריו משפחה עם שישה ילדים, כאשר אמי גידלה לבדה שישה ילדים. בעקבות פטירתו של אבי, חגגתי בר מצווה בגיל 12 לפי דרישת הרבנים כדי שאוכל לאמור קדיש על אבי. 

 

בשנת 1960, בחופש הגדול, דודתי רצתה לעלות ארצה עם ששת ילדיה בעלייה בלתי לגלית. כאשר מסרה לילדיה על תאריך העלייה, בנה הבכור ששמו אלברט סירב לעלות עם אמו מסיבה שלא פירט ורק לאחר עלייתו ארצה נודע לנו שפעל במחתרת להעלאת היהודים לארץ. באותו זמן ששמעתי שאינו מעוניין לעלות, דרשתי מאמי שתשלח אותי ארצה עם הדודה במקומו ועל שמו. כך החלה עלייתי הבלתי לגלית.

 

בשבת בסוף חודש אוגוסט הייתי אצל דודתי וחיכינו לאנשי העלייה שיבואו לקחתינו מהבית. היינו דודתי האלמנה, ששת ילדיה ואנוכי. כל אחד מאתנו החזיק בידו שקית בלבד ובתוכה בגדים בודדים ומצרכים שונים. בשעות הערב הגיעה מונית ובה עלינו כל המשפחה ויצאנו לדרך בלתי ידועה. כל הערב המונית עשתה דרכה בין כפרים שונים עד שהגענו בחשכה לכפר נידח שם הורידה אותנו המונית. במקום החשוך הייתה משאית גדולה וקבוצה של אנשים, בניהם אנשי העלייה, אשר עזרו לנו לעלות למשאית. היינו על המשאית כ-40 איש, מבוגרים, ילדים ותינוקות. כיסו את כולנו עם ברזנט וההוראה למבוגרים הייתה במידה והמשאית עוצרת סימן שהגענו לנקודת ביקורת משטרתית ועל המבוגרים לסגור את הפה של התינוקות כדי שלא יבכו ולא יצעקו וכך לא נתגלה. המשאית עשתה את דרכה משך כל הלילה בדרכים לא דרכים, בין הרים ובין שבילים ולא בדרכים ראשיות בכדי להימנע ממפגש עם המשטרה.

 

לפנות בוקר הגענו למתחם סגור ובו מספר חדרים ושם שוכנו למשך היום למנוחה ולשינה ללא יכולת לצאת מהמתחם. קבלנו אוכל ושתייה ושהינו יומיים במתחם. ביום השני בלילה הכניסו את המשפחות במספר טרנזיטים סגורים אשר הובילו אותנו לחוף הים. ירדנו מהמכונית והחלו להעביר את האנשים לסירות דייגים שהיו בתוך הים. על חוף הים היו שני דייגים מקומיים אשר גילו אותנו ואיימו למסור אותנו למשטרה. האנשים שליוו איימו עם סכינים על הדייגים ודרשו מהם להתפשט ודרשו מהם להעביר יחד איתם את הילדים ואת התינוקות לסירות וכך עשו. הסירות עשו את דרכם לכיוון הגבול הספרדי כאשר בתוכם גם את שני הדייגים, וכולנו היינו מכוסים עם רשתות דיג. ההפלגה בסירות נמשכה כשעתיים בלילה ונדרשנו להיות שפופים בסירות ולשמור על שקט שלא נתגלה על ידי משמר החופים המרוקאי.

 

לפנות בוקר הגענו לחוף ספרדי ושוכנו במלון בעיר מלאגה. גם במלון נדרשנו לא לצאת מהמלון מפחד שסוכנים מרוקאים יגלו אותנו ואת הדרך של העלייה הבלתי לגלית. כעבור יומיים הפלגנו באונייה לכיוון גיברלטר למחנה עולים שהיה שם והיינו במחנה הזה למשך שבוע ימים. לאחר השבוע הפלגנו מגיברלטר למרסי שבצרפת שם היה מחנה עולים גדול ובו היינו שבועיים. כעבור שבועיים עלינו ארצה בטיסה. העלייה הבלתי לגלית לארץ נמשכה מיום צאתנו מקזבלנקה ועד ההגעה לישראל היתה חודש ימים. 

 

בארץ גרתי יחד עם דודתי וילדיה במעברת עולים בעכו. כעבור כשנה מעלייתי ארצה, אימי, אחי ואחותי עלו ארצה בעלייה לגלית וזאת בעקבות הגעגועים של אימי אלי. עברתי לגור כמובן עם אימי ואחיי במעברה בפרדס חנה. את המשך לימודיי בארץ לצערי לא המשכתי מכיוון שהייתי צריך לעזור לכלכל את משפחתי ולכן יצאתי לעבוד בעבודות מזדמנות עד לגיוסי לצבא. בסיום הצבא הלכתי ללמוד בבית ספר לאחים ואחיות ושם הכרתי את אשתי לעתיד ואם ילדיי.

 

בשנת 1992 חזרתי יחד עם אשתי לארץ מולדתי מרוקו, שם ביקרנו בקבר של אבי וכן במקומות בהם גרנו גם אשתי וגם אני. ההפתעה הגדולה היתה שמשפחת אשתי ומשפחתי התגוררו בסמיכות אחת ליד השניה, כלומר מרחק של רחוב אחד בנינו. הלכנו לבקר את בתי הספר היכן שלמדנו ואף הרשו לנו להיכנס ולבקר בתוך בית הספר ובכיתות. שיא הביקור במרוקו היה מפגש עם השכנה הערבייה שגרה בין משפחתינו ועדיין מתגוררת באותו בניין. היא קיבלה את אשתי (שלא הכירה בעבר) ואותי בשמחה רבה ואף סיפרה לאשתי על החווית שעברה בין משפחתינו בפרט והיהודים בכלל, סיפרה סיפורים מהעבר ואף בכתה על עזיבת היהודים את מרוקו. בסיום הביקור הגישה לאשתי זוג עגיליי זהב מתנה לכלתה של לאה (אמי ז"ל). הספקתי לבקר במרוקו עוד פעמיים מאז 1992. תמיד אני נפעם מקבלת הפנים לה זוכים התיירים מישראל.