מאגר סיפורי מורשת

שמי שושנה שטיינבאום, נולדתי בשנת 1945 בעיר דמנט שבמרוקו בית משפחת תורג'מן. אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם נכדתי, מיקה ביכמן, לה סיפרתי את סיפור עלייתי לארץ.

סיפור העלייה ממרוקו לישראל

במרוקו, שליח העלייה של הסוכנות היה מגיע לבתי המשפחות היהודיות, הוא היה נפגש עם המשפחות בשעות הערב המאוחרות לאחר שהילדים היו נרדמים, הכל נעשה בסתר ובחשאי.

כשנקבע היום עזיבת העיר שבמרוקו, נקבע שהיציאה מהבתים תהיה בשעות הלילה המאוחרות. אכן, לילה אחד בשעה מאוחרת אני זוכרת שההורים הוציאו אותנו מהמיטות והעבירו אותנו למשאית (הכל נעשה בחושך גמור ובשקט מופתי). לאחר מכן ההורים הצטרפו אלינו כשבידיהם שלושה תיקים עם בגדים ליומיים. המשאית יצאה לדרך ונסעה לכיוון עיר נמל שנקראת קזבלנקה.

בהגיענו לנמל ליוו אותנו שליחי הסוכנות לאנייה. התמקמנו שם באחד התאים. האנייה הפליגה לכיוון צרפת לעיר מרסיי, שם היה מחנה עולים, שבו כנסו את כל העולים שאמורים לעלות לישראל. שהינו  במחנה זה שלושה שבועות. לאחר שלושה שבועות, עלינו על אנייה אחרת שהגיעה עד לנמל חיפה.

בהגיענו לנמל חיפה התקבלנו בשמחה ובמחיאות כפיים ומיד ריססו את ראשינו בפליט. העמיסו אותנו על משאיות לכיוון מחנה מעבר שנקרא "שער העלייה". בשער העלייה גרנו יחד: אבא אמא ושמונה ילדים – כולם, בצריף ארוך מאוד (הצטרפו אלינו עוד 50 משפחות – כולם יחד באותו הצריף הארוך).

השירותים היו מחוץ לצריף, (כמובן שירותים משותפים לכל דיירי הצריף). את הארוחות היינו מקבלים ממטבח ענק מרכזי. היינו מגיעים לשם עם כלים בידנו ומקבלים את מנות האוכל. בתנאים האלה שהינו בשער העלייה כמעט שנה.

רק בהמשך אבי הצליח לרכוש דירה בת שני חדרים בחיפה וממחנה שער העלייה עברנו לגור בחיפה, שם גם למדתי בבית הספר הכרמלי.

תמונה שלי בסיום כיתה ח' בבית ספר הכרמלי בחיפה

הזוית האישית

מיקה ביכמן: שנמשיך לאהוב אחת את השנייה ונמשיך ליישב את המדינה שלנו.

אני וסבתא מתעדות את סיפור עלייתה לארץ