מאגר סיפורי מורשת

שם סבתי הוא מרסל ושם משפחתה הוא ציטרון. מאחורי שם המשפחה סיפור מיוחד ובעל  ערך סנטימנטלי רב. כאשר סבא רבא שלי היה בשואה, הוא היה צריך להחליף את שם משפחתו כדי להינצל מן הנאצים, ולכן קנה את השם "ציטרון" מן הפולני. לפני השם "ציטרון" השם של  סבא  היה "ברכר".

סיפור עלייתם של סבתי מרסל ושל משפחתה לארץ ישראל

סבתי סלין מרסל נולדה בשנת 1952 בספי שבמרוקו לאבא בשם סלומון ולאמא בשם סטלה. סבתי הינה בת חמישית מתוך ששת אחיה ואחיותיה. האחים הגדולים של סבתי עלו לארץ שנתיים לפני עלייתם של הוריה ואחיותיה ואחיה האחרים. לאביה של סבתי היה במרוקו מפעל של יינות, ואמא של סבתי הייתה עקרת בית וגידלה את הילדים יחד עם המשרתת שהייתה להם.

בעת העלייה לארץ הם החליטו לעלות ללא הון עצמי, אלא רק עם מזוודות. הם החליטו לעזוב את חייהם הטובים ולעלות אל הלא נודע, לארץ ישראל. כשמשפחתה של סבתי החליטה לעלות הם עברו דרך צרפת כי לא יכלו לעלות ישירות לארץ ישראל. שם הם התגוררו שנה בעיר ששמה מרסיי. הם גרו במרסיי ליד דוד בשם מאור, שהוא אח של סבא.

במשך השנה הזאת התרכזה המשפחה בסידור עלייתם דרך הסוכנות. דרך העלייה לא הייתה קלה מכיוון שהסוכנות הערימה קשיים רבים בהשגת אישורים. לבסוף הם הצליחו להשיג את כל האישורים הנדרשים והם עלו לארץ בשנת 1958 באנייה. לאנייה הם עלו בלילה והמסע נמשך כשבועיים. באנייה לא היו חדרים או מיטות והצפיפות הייתה מאוד לא נעימה.

היו המון משפחות עם ילדים על האנייה. כשסבתי הייתה על האנייה היא הייתה בסך הכל בת 5. היא נהגה לשחק על רציף האנייה עם ילדים ממשפחות אחרות. יום אחד בעת  המשחק סבתי החליקה על הרציף וקיבלה מכה חזקה בעין ימין. רב החובל של האנייה לקח אותה, אל חדר החובש שהיה באנייה, ושם חבשו לה  את עין ימין.

לאחר שבועיים של הפלגה, האנייה הגיעה לישראל לנמל חיפה. משם הם נלקחו למקום שנקרא "קליטת עלייה" לקבלת תעודות וזריקות בגלל מחלות שהיו בארץ באותה תקופה. ״חיכו לנו משאיות אפילו לא אוטובוסים״ מספרת סבתי, ומשאיות אלה היו ללא מושבים. אני זוכרת שהנסיעה הייתה לא נעימה וצפופה.

אמא של סבתי ביקשה להגיע לקריית אתא לגור ליד דודתה של סבתי. הסוכן מהסוכנות אמר לאמא של סבתא שלי שאין בעיה, אך במקום להגיע לקריית אתא, הביאו אותם לעיר הנקראת קריית גת. בקריית גת המשפחה של סבתי קיבלה דירה עם שני חדרים, מטבח וחדר אוכל קטן. השירותים היו בחצר האחורית. אביה של סבתי היה הולך ללמוד באולפן וסבתי הלכה לעבוד במפעל טקסטיל.

לאחר זמן מה הוריה יצרו קשר עם האחיות שעלו לארץ שנתיים קודם. לאחר שאביה למד את השפה, הוא הלך לעבוד ב"עמידר" ואמה עברה לעבוד בבית ספר לחינוך מיוחד, לאחר בגרות במפעל הטקסטיל.

סבתי אומרת שזאת הייתה התקופה היפה ביותר בחייה כי למרות שלא היה לה את כל המותרות שיש היום, ואף על פי שהם גרו בדירה מאוד מאוד קטנה, תמיד היה להם כיף, והיה אוכל וקידוש בימי שישי. המשפחה הייתה תומכת ותמכה גם ברגעים היותר קשים.

עד היום סבתי ממשיכה להתגורר בקריית גת, וממשיכה להשתמש בערכים שקיבלה בבית. סבתי אינה מוכנה לעזוב את קריית גת. היא אומרת שזה הבית שלה והיא לא מוכנה לעזוב. היא ראתה את העיר מתפתחת במשך השנים. יש מנהגים שסבתי ממשיכה אותם מבית אביה ואמא.

אני מקווה שבעתיד הילדים שלי גם ייהנו מסבי וסבתי❤

הזוית האישית

ליאל: נהניתי מאוד לשמוע את סיפוריה של סבתא מרסל על העלייה לארץ. אני מקווה שגם ילדיי יוכלו להנות מסבי ומסבתי כפי שאני נהנית מהם.