מאגר סיפורי מורשת

אני שלמה ביטון, משתתף השנה בתוכנית הקשר הרב דורי, המתקיימת בבית הספר מבוא גליל, באיילת השחר.

עליתי עם הורי, סבתי ואחיי מעיירה קטנה במרוקו בשנת 1955. אחרי השואה כשהצרפתים הגיעו למרוקו, הם חברו לבנות הברית ויצאו למלחמה נגד הגרמנים. כל מדינה השתלטה על איזור, והגרמנים ביססו את שלטונם בצפון אפריקה. בשלב מאוחר יותר, הצרפתים גירשו אותם והתיישבו שם במקומם. בתחילה היו במקום רק חמולות ושבטים, הצרפתים הקימו ממשל צרפתי, לימדו את השפה והקימו בתי ספר, תעשיות ועוד. בשנת 1948  הוקמה מדינת ישראל. שנתיים לאחר מכן כל מדינות ערב קמו וביקשו עצמאות. כדי לתת להם עצמאות הצרפתים התחילו לפנות את מרוקו, רוב היהודים עברו לצרפת ומי שהיה לו כסף קנה כרטיס באופן פרטי והיגר לצרפת. לאחר קום המדינה, מדינת ישראל החלה להעלות את היהודים לארץ ישראל. נאמר לכל משפחה שיש לה ילד מעל גיל 15:"ניקח אותו לארץ ואחרי כמה שנים נבוא וניקח גם את המשפחה". ליהודים לא היה נעים לחיות עם הערבים במרוקו, הערבים התחילו לבקש כופר והיהודים במרוקו האמינו שמקומם לא במרוקו, אלא בישראל. וכל הזמן הזה היו מתפללים:  "לשנה הבאה בירושלים".הם חשבו על עליה ורצו לברוח לישראל. בתקופה הזו גרנו בעיירה קטנה, ואבא שלי אמר שהוא נוסע לקזבלנקה למטרות מסחר. הוא סגר את העסק שלו ונרשם בסוכנות לעלייה לישראל. נאמר  לו ולסבתא לחכות עם המזוודות. לאחר שקבלנו אישור עלייה, לקחו אותנו לקזבלנקה, שם היה מחנה איסוף, בו היו מתאספים לפני העלייה.שהינו  שם כחודש. כשהייתה מצטברת כמות של אנשים למלא אוניה, היו מסיעים אותנו לנמל. האוניות היו אוניות של העברת בעלי חיים. כדי להכיל את מאות העולים הרכיבו  מיטות באוניה.

מקזבלנקה הפלגנו לצרפת, שם היה עוד מחנה, בו מיינו אותנו לפי משפחות. לנו היה תינוק { אחי פנחס} ומכיון שהים היה סוער ולא יכולנו לקחת אותו איתנו  עיכבו אותנו בין 4 ל – 5 חודשים בצרפת, עד שהמזג האוויר השתפר והתינוק גדל. לבסוף, עלינו לאוניה והגענו לנמל חיפה, ושם עשו לנו בדיקות, פזרו עלינו אבקות נגד גזזת וגזרו לאחותי אתי, את כל השיער. אחרי כל הבדיקות לקחו אותנו לחצור. הגענו בלילה לאחר נסיעה ארוכה מאוד . בבוקר קמנו וראינו צריף {בית מעץ}, מיטות מברזל ומזרנים מקש. נתנו לנו פתיליה, עששית, כמה מצרכים ומחברת בולים. כל יום המשאית הייתה באה ומביאה לנו מצרכים. הילדים ישבו בצריף וההורים הלכו לעבוד, לא היו עבודות כמו היום, היו רק עבודות של חפירת בורות. כדי שיהיה אוכל, סבתא הייתה מגדלת את הירקות והשכנים היו נותנים לנו שתילים. גידלנו גם תרנגולות וכבשים. כל בוקר סבתא ואמא היו חולבות את הכבשים ומכינות גבינות וחלב. לחם היינו מכינים לבד בבית. מכיוון שלא היה תנורים, היינו מבשלים ואופים על פתיליה. תנור פחמים הכנסנו לתוך הצריף רק כדי שיהיה חם, למרבה הצער, לאחת המשפחות  נשרף הצריך מתנור הפחמים.

שלמה בילדותו בחצור

הגדולים נשלחו לבית הספר ואת הקטנים שלחו לגן חובה כי לא היה גן רגיל. אני התחלתי ללמוד בבית ספר בכיתה ד'. היו לנו שני בתי ספר אחד מול השני, אחד בית ספר ממלכתי, והשני בית ספר ממלכתי דתי בו למדתי עד כתה ח'. היינו חייבים ללכת לתיכון  דתי או לתיכון ממלכתי. בממלכתי למדו חקלאות, ולא היה מקצועות לימוד נוספים. רציתי ללמוד מקצוע{כל המקצועות חוץ מחקלאות}, בחרתי לצאת לעבוד. המשפחה לא רצתה שאעזוב את הבית ואצא לעבודה, אבל הייתי חייב לפרנס את המשפחה שלי שמנתה 10 אחים ו -2 הורים. עבדתי בקטיף תפוחים ושזיפים, ואת הכסף הבאתי להורים, כדי לעזור בפרנסת המשפחה. יום אחד סיפר לי חבר  שפותחים תיכון דתי בקריית שמונה, נרשמתי ללימודים ובית הספר שילם על הנסיעות. הלימודים היו בחינם. כשגמרתי תיכון הלכתי לעבוד כחצי שנה, ואז התגייסתי. כשהשתחררתי מהצבא בשנת 1965 היה מיתון והמדינה יצרה מקומות עבודה, נטעו יערות ונתנו לנו לעבוד בייעור. קראו לזה עבודה יזומה. לרווקים נתנו  לעבוד 18 ימים בחודש במקום לעבוד כל החודש, ולנשואים נתנו לעבוד כל החודש. אחרי זמן מה פתחו קורסים, להפעלת ציוד חקלאי וציוד מכני כבד. לא רציתי לעזוב את האזור, אז עבדתי בציוד חקלאי. עבדתי גם בסוכנות במפעל של  טרקטורים.

כשהתחתנתי והקמתי משפחה קיבלתי דירה מעמידר. בהמשך נולדו לי 2 ילדים. כשקבלתי הצעת עבודה בים המלח, מאוד שמחתי ועברתי עם המשפחה לדימונה למשך שנה. אישתי לא אהבה את האזור ולכן אחרי שנה החלטנו לשוב לחצור, קניתי בית, הרחבנו את הבית והקמנו משפחה גדולה.

הזוית האישית

שלמה: היה לי מאוד כיף לבוא למפגשי הקשר הרב דורי, זה החזיר אותי לילדות ולעליה שלי לארץ וההתיישבות פה. שמחתי מאוד שעפרי למדה ושמעה את הסיפורים שלי ושל המשפחה.

עפרי: היה לי מאוד כיף לשמוע את הסיפורים של סבא, למדתי המון דברים שלא ידעתי על המשפחה שלי, אני חושבת שזה מאוד חשוב לשמוע את הסיפורים האלה כי אם לא נשמע לא נדע.