מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

העלייה מלוב לארץ ישראל

אני מדריכה את סבתי במחשב
סבתא וסבא ביום חתונתם
הסיפור מדבר על העלייה לארץ החיים בלוב על המנהגים ועוד..אני נהנתי מהעבודה עם סבתי

שמי גאולה, עמירה והכינוי שלי הוא ג'וליה. המשמעות של השם שלי הוא תקווה. שם משפחתי הקודם היה ארביב (לפני שהתחתנתי), דודתי אמרה לי שנולדתי יומיים לפני פורים בתאריך כ"ה באדר (28.3.1948). נולדתי בלוב, בכפר טריפולי שנקרא "עמרוס". משפחתי כוללת את הוריי ואת 4 אחיותיי. אני הקטנה מביניהן. לאמי היו עוד 9 ילדים אך כולם נפטרו. לצערי אני לא זכיתי להכיר אותם.
 
הורי נפטרו. אבי נפטר לאחר כמה חודשים מיום חתונתי. שמות הוריי ואחיותיי הם: מנטה – אמי ז"ל. בנימין – אבי ז"ל.  טוני – אחותי הבוגרת (ע"ש סבתי, אמה של אמי). אורה- אחותי (ע"ש סבתי, אמו של אבי). רחל – אחותי, וגאולה – אני ( קראו לי בשם זה כי נולדתי בקום המדינה).
 
את ילדותי בלוב איני ממש זוכרת מכיוון שעליתי לארץ בגיל שנתיים. עליתי עם משפחתי לארץ בשנת 1950 באוניית  "הקוממיות", (איני זוכרת דבר מהעלייה). אמי אמרה לי שהם נאלצו  לשקר עלי בנוגע לגילי כדי שאוכל לעלות איתם לארץ. שיכנו אותנו במחנה עלייה בחיפה ומשם העבירו אותנו לפרדסיה.
 
הקהילה היהודית בלוב חיה בשלום עם האוכלוסייה הערבית. חיינו ברווחה כלכלית לפי מה שמסופר לי מהוריי, אבי עבד במסחר וסה"כ החיים היו שם טובים, עד לשנת 1945 עם סיום מלחמת העולם השנייה, החלו פרעות ביהודי לוב, אמי ע"ה סיפרה לי שערבים שגרו עד אותה עת טובה עם דודתי רצחו אותה עם פרוץ הפרעות. רבים מהיהודים נהרגו ורכוש רב נפגע. וזה הגביר עוד יותר את הרצון והגעגוע לעלות לארץ ישראל.
 
אכן בשנת 1950 מיד עם קום המדינה עלינו ארצה באונייה שנקראת "קוממיות" גם בעלייה לאונייה נעשתה סלקציה, וכל מי שלא עמד בקריטריונים של גיל לא יכל לעלות לארץ. ולכן נאלצנו לשקר לגבי תאריכי הלידה. עוד סיפרה אמי ע"ה שבמהלך העלייה לארץ מתה לפתע תינוקת ואז האחראים על העלייה לארץ השליכו אותה למים. עם הגעתנו לארץ הקודש זה היה בעבור הוריי התגשמות חלום, שיכנו אותנו במחנה "מעבר פרדסיה", ברגע שהגענו לארץ כל חפצינו נלקחו כגון: תמונות, מסמכים ותעודות הזהות שלנו. ולכן איננו יודעים את תאריך המדוייק שלנו. לאחר מספר שנים עברנו בדיור קבע ב"שיכון סלע" שבנתניה. כשהגענו לארץ שיכנו אותנו בפרדסיה. הוריי סיפרו שלקח לנו זמן רב להתאקלם ולהתרגל לתנאי המחיה.
 
המעבר בין המדינות היה לא פשוט בעבורנו כי הגענו למקום לגמרי חדש ולסביבה לגמרי חדשה. החברה בפרדסיה הייתה שונה מהחברה שמשפחתי הייתה רגילה בלוב. שפת הדיבור שדיברנו היא ערבית ופתאום כשהגענו לארץ לא הבנו דבר ממה שדיברו כאן, כי כאן דיברו רק עברית. היו קשיים התחלתיים רבים שפקדו אותנו. לקח לנו זמן רב להתאקלם בארץ ולעכל את השינוי החדש. אך עם הזמן למדנו להסתדר, התחלנו להכיר את הסביבה ולמדנו את השפה העברית טוב. מכיוון שריכזו אותנו במקום אחד לא נחשפנו לתרבות בארץ ולכן ההתאקלמות הייתה איטית וקשה יותר לוב שוכנת בין מצרים במזרח ובין תוניסיה ואלג'יריה במערב.
 
בלוב שולט רוב מוחלט של 97% מוסלמים סונים. עוד לפני איחודה ב- 1951 היו רוב תושביה של לוב ממוצא ערבי וברברי. השבטים הברברים נטמעו בחברה הערבית במשך השנים ועם עצמאותה של לוב ואיחוד כל מחוזות לוב יחד, אוחדו השבטים הברברים עם מחוזות אלו באופן טבעי. לאחר עליית מוחמד קדאפי לשלטון, התחזקו השבטים בעיקר מאזור מוצאו. ללוב אין חוקה, וחוקי המדינה נובעים מחוקי האסלאם ו"הספר הירוק" של פילוסופיה פוליטית של קדאפי. הממשל קרוי "ג'מאהיריה" (רפובליקה) המתורגמת בצורה רופפת כ"מדינת העם".כלכלת לוב מבוססת בעיקר על מספר תחומים והן התעשייה, הנפט והחקלאות. תעשיות הנפט-אזורה המדברי של לוב עתיר בעתודות נפט והיא ממוקמת בין חמש המדינות  בעלות עתודות הנפט הגדולות בעולם. במשך שנות ההיסטוריה, עמים רבים עברו את צפון אפריקה במסעות כיבוש.
 
היהודים שהתגוררו הערי החוף: טריפולי, בנגאזי וקירני, לעיתים הושמדו או הוגלו. היה גם חלק שעל מנת לשמור על יהדותו נדחק לפנים המדינה, לאזורים מדבריים. בהמשך נראה כי לעובדת היותם אוכלוסייה נפרדת היה גם סימוכין בממצאים גנטיים. יצחק בן צבי נשיא המדינה כתב על יהדות לוב: "ישוב קדמון מושרש, שהחזיק מעמד בתנאים קשים ושמר על צביונו ואופיו בתוך המסגרת הכללית של האומה".יהדות לוב מנתה ערב הקמת מדינת ישראל כ-38,000 איש ומרכזה היה בעיר טריפולי. ריכוז נוסף של יהודי לוב היה בפנים המדינה, קרוב למדבר סהרה והתגורר בשכונות נפרדות חלקם במערות חצובות בקרקע. רוב היהודים התגוררו בשכונות המסורתיות, אשר בהם הייתה פעילת מסחרית הסוחרים התפרנסו בתוך השכונות היהודיות אך היה מגיע עליהם להביא את הסחורה מחוץ לשכונות אלה והם נדרשו לקיים מגע עם האוכלוסייה הלא היהודית. 
 
המטבח הטריפולטאי ידוע כמטבח עשיר ובעל מבחר רב. מאכליו ייחודיים ומיוחדים, עטירים בשמן ובשר. טעמו ערב לחך (אני לא אובייקטיבית), אך יחד עם זאת משמין מאוד. עם השנים פרץ המטבח הטריפולטאי את מסגרת העדה וקנה לו מקום של כבוד בתרבות המטבח הישראלי. ישנם מספר רב של מאכלים שיצאו מעדות המזרח והגיעו לכלל העדות. בזין- בצק העשוי מקמח ומים בצורת עיגול, אוכלים אותו עם רוטב ובשר. קוסקוס- מאכל שנהוג לאכול אותו ביום שישי העשוי מסולת ואוכלים אותו עם רוטב (שעועית, בשר, תפו"א) וירקות בחומץ ("מסייר").חריימה- דג עם רוטב חריף, אוכלים אותו ביום שישי בערב. בוריקה- בצק עלים מטוגן הממולא בביצה/בשר טחון/תפו"א.
 
הנשים היהודיות בלוב נהגו ללכת בצניעות רבה היה להם לבוש מיוחד שכל לובית הייתה לובשת.  מערכת הלבוש של היהודייה בלוב כללה מספר פריטים בסיסיים: זדאד- שמלה ארוכה עשויה מבד משי המגיעה לפרפקה של האישה. פרמלה- סוג של וסט עשוי בד קטיפה, אותו לבשה האישה הלובית. ובנוסף האישה היהודייה בלוב חבשה כיסוי ראש כדי לשמור על צניעותה. הנשים גם ענדו צמידים מזהב קראו להם "חזאם" ושרשראות הנקראות "סנסאל".גם לגברים היה לבוש מסורתי. עאבה- לבוש לגבר העשוי בד המכסה את כל גופו. ערקייה- כיפה לגבר.          
 
בליל ערב ר"ה לפני שקיעת החמה ברחובות מטגנים סופגנין (לביבות שטוחות מיוחדות, הנקראות בערבית "ספינג' ") מטגנים את סופגנין במחבת גדולה והם נמכרים בכמויות מתחילת הערב ובמשך כל הלילה עד למחרת היום, יום ערב ר"ה. כל ראש משפחה קונה מספר סופגנין ומביא לביתו, ובעלת הבית מחלקת בין בני המשפחה, ללילה זה קוראים "ליל התנור".".            
 
רוב יהודי לוב אופים בכל יום מימי החג מצות טריות בבית (מצות אלו נקראות "פטרות") בתנורי חרס או פח העשויים לשם כך. הנשים דואגות לשמירת הכשרות מתחילת לישת העיסה ועד סופה. בערב ר"ח ניסן נוהג חלק גדול מיהודי לוב לעשות "בסיסה" (חיטה, שעורה, סוכר וסוכריות) מנהג זה נהוג לעשותו לאחל שתהיה שנה מוצלחת ושנת שפע. מנהג זה נהוג בר"ח ניסן מכיוון שלפי היהדות זהו החודש הראשון בשנה. ביום זה מתאספת כל המשפחה בביתם של ההורים.
  
ילדותי בפרדסיה
הילדות שם לא הייתה קלה  שכן התנאים שם היו קשים. שנים אלו נקראו בעבורנו שנות ה"צנע" מכיוון שבתקופה זו חיינו בצניעות רבה. כשהגענו לפרדסיה גרנו באוהלים, השירותים בשכונה היו משותפים שהיו עשויים מפח, ברז מים אחד בכל השכונה, כמות האוכל הייתה מוגבלת: כל משפחה קיבלה כרטיס שהוא כמו כסף ובעזרתו היינו מקבלים כיכר לחם אחת לכל יום בשביל כל המשפחה. שנים אלו היו שנים של צניעות, לא היה שפע, אך יחד עם זאת חשוב לציין שזו הייתה גם תקופה עם חוויות חיוביות, לא היה מרדף אחר החיים כמו היום היינו רגועים, שלווים ושמחים, היה חשוב רק להביא אוכל הביתה וכל השאר היה טפל. היו חיי חברה היה שקט ושלווה.
 
בפרדסיה היו לנו שכנים טובים, היה לנו קשר טוב עם משפחתו של בעלי ( כך הכרתי אותו, היינו חברים תקופה ומאז החלטנו להתחתן). בגיל 6 הלכתי לבית הספר הכללי בפרדסיה שמו היה "שבות עם", בבית הספר הייתי תלמידה ממוצעת ובספורט הייתי תלמידה מצטיינת.
 
לאחר כמה שנים עברתי עם משפחתי לנתניה. את שנות בגרותי עברתי בשיכון סלע. לאחר שעברנו לשם מ"מחנה פרדסיה" בשנת 1965. אלו היו שנים של חוויה ענקית מבחינתי. הסביבה שבה חיינו הייתה יהודית. השתייכתי לתנועת נוער הנקראת "הנוער העובד" בתנועה זו היינו נפגשים כל החברים פעם בשבוע ומבלים ביחד, היה לנו לבוש אחיד: חולצה כחולה וסרט אדום. היינו יוצאים לטיולים, לומדים ריקודים והיו מעבירים לנו הרצאות (התנועה היום כבר לא קיימת). גם לאחר המפגשים הייתי שומרת על קשר עם חברים. היה לי מעגל חברתי גדול. במשך שעות רוב היום בילינו יחד ושיחקנו "בשכונה" משחקי חברה. במקביל למדתי בבית ספר טשרניחובסקי אך עקב המצב הכלכלי הקשה נאלצתי לעזוב את לימודיי לאחר שנת לימוד אחת, על מנת לעזור בכלכלת הבית.
 
הפגישה עם בעלי והחתונה 
אכן בגיל 14 התחלתי לעבוד בבית אריזה "בית אליעזר" בנתניה. תמיד עזרתי לאמי בכל מה שקשור לעבודות הבית, ולכלכלתו זה היה מובן מאליו. ב"שיכון סלע" המשיכה החברות עם בעלי מנשה. הכרתי את בעלי עוד בילדותי כשגרתי בפרדסיה. בשנת 1965 עברתי עם ל"שיכון סלע" שבנתניה וכך גם משפחתו של בעלי. כשגרנו בנתניה בילינו את רוב הזמן ביחד, כך הכרתי אותו יותר טוב וגם הוא אותי ולאחר 3 שנים החלטנו להתחתן. מספר ימים לפני החתונה ערכנו טקס חינה (זהו טקס שנערך לפני החתונה ובו הנשים מורחות לכלה חינה בראש והחתן מביא לכלה תכשיטי זהב). יום לפני החתונה הלכתי למקווה.
 
התחתנתי עם בעלי מנשה כשהייתי בת 20, בתאריך 18.6.1968 ב"אולמי נתניה" שבנתניה. החתונה הייתה מפוארת ומושקעת עם תקליטן וריקודים. שם משפחתי ברווקות היה ארביב ולאחר שהתחתנתי שם משפחתי שונה לעמירה. בשנת 1969 נולדה בתי הבכורה שלומית ע"ש אמו של בעלי סלמה ז"ל.
 
בשנת 1972 נולד בני השני בנימין (בני) ע"ש אבי בנימין ז"ל. בשנת 1974 נולד בני השלישי דוד ע"ש אביו של בעלי דוד ז"ל. אחרי החתונה גרנו בעמידר בחדר של 5 נפשות אני, בעלי ושלושת ילדיי. בשנת 1976 עברנו לגור ברמת אפרים ונולדו עוד 2 בנות: בשנת 1978 נולדה בתי הרביעית מיטל ע"ש אמי מנטה ז"ל. בשנת 1984 נולדה בתי הקטנה מורן. פרנסתנו כזוג צעיר הייתה ממוצעת, אני המשכתי לעבוד בבית האריזה ובעלי עבד כפועל בניין. כשנולדו הילדים בעלי סירב שאני אמשיך להמשיך לעבוד כדי לטפל בילדים. כמשפחה  עם מפרנס יחיד ו-5 ילדים המצב היה קשה אך ברוך ה' תמיד הסתפקנו במועט.
 
תשע"ו

מילון

רפובליקה
רפובליקה (לטינית: res publica = עניין הציבור) היא שיטת ממשל שבה השלטון (לרבות שלטון פורמלי) אינו עובר בירושה, אלא נקבע על ידי האזרחים לתקופה מסוימת, בדרך כלל באמצעות קיום בחירות.

זיקה
זיקה הקשר של היהודים בגולה לארץ ישראל.

ציטוטים

”" כל ערכי היהדות יחד עושים אותנו למי שאנחנו- העם היהודי."“

הקשר הרב דורי