מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי אברהם אלברט בכר, נולדתי בטורקיה בעיר איסטנבול בתאריך 14.9.1947  לאבי ויטלי ולאמי שרה, זכרונם לברכה. לפניי נולד אחי הבכור סמי ז"ל שנפטר לפני חודשיים, בנובמבר 2019 בגיל  80, הוא היה גדול ממני בשמונה שנים. עליתי לארץ בשנת 1964 בגיל 16, ולכן לא  היינו קרובים והתראנו רק מדי פעם כשהגעתי לטורקיה לביקורים.

רקע משפחתי ותקופת הילדות

לאימא שלי, שרה, היו שלושה אחים ולאבא שלי, ויטלי – גם לו היו שלושה אחים. אבא שלי היה עובר מבית לבית ומוכר בגדים בתשלומים. פעם זה היה נחשב למקצוע מכובד, אימא שלי עבדה ולפעמים היא עזרה לאבא שלי בעבודתו. היא הייתה כמותו, מוכרת בגדים אבל לנשים, בעיקר כותנות לילה וחלוקים בתשלומים, היא הייתה מרוויחה כחמש לירות שהייתה אוספת מכל אישה. לפעמים עזרתי אם היה צריך.

למדתי בבית ספר אבל באותה תקופה, מי שלא היה מצליח בבית ספר היה עוזר בחנויות ואני הייתי אחד מהם. בגיל 12 – 14 עזרתי בחנות ואחר כך יצאתי לעבוד. אחד הזיכרונות הכי חזקים מהתקופה שהייתי ילד הוא שאחרי בילוי עם החברים הלכתי חזרה הביתה ולא היה לי מפתח לבית אז טיפסתי על הבניין כדי להגיע לחלון. תוך כדי טיפוס נפלתי אבל למזלי חוטי כביסה עצרו אותי מליפול עד למטה, אבל בגלל שנתליתי על הבוהן, היא נחתכה לי וככה אני איבדתי את הבוהן שלי.

באותה תקופה הבילוי היה ללכת לים, הייתה חשמלית לכל מקום, הכל היה הרבה יותר חופשי לא כמו היום. היינו יכולים ללכת לאן שאנחנו רוצים, היינו הולכים כל יום לחוף הים. היה ממש כיף, היינו גם הולכים כל הזמן לסרטים כל יום לסרט, פעם זה לא היה עולה הרבה כסף. כל שבוע היה יוצא סרט חדש בטורקית. כל מיני שחקנים מפורסמים היו באים אלינו מחוץ לארץ בשביל הסרטים. כשהיינו בטורקיה פחות שמרנו על החגים  היהודיים כי מסביבנו לא היו הרבה יהודים ולא הייתה קהילה יהודית או משהו בסגנון.

ימי הולדת ובר מצווה בת מצווה

אצלנו בטורקיה לא היה נהוג לחגוג בת מצווה או בר מצווה. היו ילדים בודדים שחגגו זאת. אני לא חגגתי בר מצווה וגם לא אף אחד מהחברים שלי. פעם גם לא ידעתי את התאריך המדויק של הלידה שלי, זכרתי רק את שנת הלידה שלי. אבל לא מזמן, כשאחי נפטר וטסנו לטורקיה כדי להוכיח שאני קרוב משפחה שלו, חיפשנו פרטים והתגלה לי התאריך המדויק שבו נולדתי. עד אז ימי ההולדת שלי היו בשני תאריכים שונים משוערים כתאריכים שנולדתי בהם. בעבר, מלבד מהבר מצווה שלפעמים צויין, לא היו חוגגים ימי הולדת, לפחות לא כמו שאתם עושים היום עם פעילויות וטרמפולינות.

עלייה לארץ והשירות הצבאי

כשהגעתי לארץ בשנת 1964, ללא ההורים והאח, הצטרפתי לדוד שלי, האח של אבא שלי. כשהוא נפטר, נשארתי עם הדודה שלי אשתו, היא הייתה אישה טובה שהיה לה כושר דיבור טוב ובמשך שש שנים נשארתי איתה.

בשנת 1968 הייתי בקיבוץ ויום אחד התבקשתי להגיע לבסיס בתל השומר. כשהגעתי לשם, קלטו אותי, נתנו לי בגדים וחיכיתי יומיים. פתאום הגיע רב"צ ואמר לכל מי שהיה איתי שם להיכנס למשאית. עלינו למשאית והוא הביא אותנו לחטיבת בן עמי. החטיבה הזאת היא בסיס טירונות לגולני ואני כילד שלא הכיר או היה רגיל למאמץ של טירונות, היה לי מאוד קשה. ככה שלושה חודשים היתה טירונות, התאמנו ותירגלנו יום ולילה, אלו היו שלושה חודשים של ריצה, התעמלות והליכה. אחרי השלושה חודשים של הטירונות אמרו לנו שעלינו להמשיך לאימון חורף של שלושה חודשים נוספים. זאת אומרת חצי שנה של טירונות בגולני.

בסיום הטירונות, בשנת 1973, התחילה מלחמת יום כיפור של שלושה חודשים עם סוריה. אני אז הייתי בצפון במלחמה, התבקשתי לעזור במטבח ובסוף הפכתי לטבח. נשלחתי לקורס טבחות ופתאום קיבלתי טלפון שמבקשים אותי חזרה ליחידה כי היתה מלחמה. חיכינו בקרית שמונה שבוע, בשבוע הזה המצרים חסמו את מפרץ אילת שמשם הגיעה כל הסחורה מחו"ל, כי פעם לא היו מגיעים סחורות במטוסים, היו משתמשים באוניות. כך כולם ידעו שתפרוץ מלחמה, והיו בכוננות. רבין חיכה שהמלחמה תתחיל, אז היינו חייבים להישאר במקום, במשך שבוע היינו בהמתנה, מוכנים לקבל סימן כדי  לתקוף. כולם היו דרוכים ומוכנים כל הזמן. לילה אחד מטוסים טסו במוטרה להפציץ את שדה התעופה של המצרים והיה שקט מוחלט, ובבוקר עליתי עם היחידה שלי לסיני וכבשנו אותה.

בעת שירותי הצבאי

נישואין והקמת משפחה

כפי שאמרתי בהתחלה, חייתי אצל הדודה שלי, גרתי אצלה במשך שש שנים, כי עליתי לארץ לבד ללא הורי ואחי. הייתי בצבא ברמת הגולן ואחרי שנתיים, בא אלי השליש ואמר לי שאני חוזר הביתה. שאלתי למה, והוא ענה לי: "כי אימא שלך כנראה נבהלה כל כך מהמלחמה שהיא התאבדה". כן, אירוע מצער מאוד, היא נפלה מבנין. אני הייתי מאוד עצוב, זה היה לפני 50 שנה.

כשחזרתי לבית הדודה שלי היא סיפרה לי שבאו עולים חדשים מטורקיה. פעם העולים מטורקיה היו הולכים לקולנוע לצפות בסרטים טורקים ושם נפגשים ואימא של סבתא שרה גם באה וגם הדודה שלה. הדודה שלי ודודה של סבתא שרה היו חברות. הן דיברו והדודה של סבתא סיפרה עליה שהיא בת 20. הדודה שלי סיפרה עלי שבזמנו הייתי בן 23 בצבא. הדודה שלי, כפי שאמרתי, ידעה לדבר ושיכנעה אותי לפגוש את סבתא. נפגשנו עוד כמה פעמים ואז דודה שלי נסעה לטורקיה וכשחזרה אחרי חודש, מבלי לומר לאף אחד היא הגיעה לדירה של סבתא ודיברה עם אימא שלה סוזי ז"ל. הם דיברו ובסוף קבעו לי ולסבתא שרה פגישה והתחלנו לצאת לאט לאט. ואני כל שבוע כשהייתי חוזר מהבסיס, הייתי בא אליה, ואז שלושה חודשים לפני המלחמה התחתנו, בשנת 1973. נולדו לנו שני ילדים, הראשון דוד שלך, חיים, והשניה היא אימא שלך, סוזי.

יום נישואיי

לאחר שהתחתנו עברנו לגור בכפר סבא, היכן שאנחנו גרים עד היום. עבדתי בקבע בצבא כמנהל מטבח הבסיס וכיום אני גם מוכר בגדים. סבתא ואני התיישבנו בכפר סבא, הולדנו את דוד שלך חיים ואימא שלך סוזי, ומאז אנחנו נמצאים פה. אימא שלך למדה פה וגם דוד שלך וכמובן גם שניהם גרים פה.

הזוית האישית

סבא אברהם: מאד נהניתי להיות שותף בתכנית הקשר הרב דורי, חבל שוירוס הקורונה לא איפשר מפגשים נוספים בבית הספר. לאורך התהליך עמית ואני התקרבנו הרבה יותר בזכות שסיפרתי לו את קורות חיי.

עמית: היה לי ממש כיף להכין את התכנית על חיי סבא. למדתי עליו דברים חדשים וגם על המשפחה שלי. גיליתי דברים שלא ידעתי מקודם כמו האהבה שלו לסרטים ואיך הוא וסבתא נפגשו. חבל מאוד שהקורונה קצת פגעה בתהליך כי סבא נהנה מהמפגש בבית ספר וקיווה שיהיו עוד, אבל בסופו של דבר, זה היה עדיין תהליך מהנה ומתרים לסבא ולי.