מאגר סיפורי מורשת

סבא שלי, שנולד בשנת 1936 בתוניסיה, מספר כך: "גרנו בעיירה קטנה בתוניסיה בשם ג'אמאל. בבית דיברנו בשפות צרפתית וערבית, למדתי בבית ספר צרפתי לבנים בלבד, לבית הספר קראו ecole rhehoche. בבית היינו שבעה אחים ואחות אחת, היינו נפגשים בימי שישי לקידוש כדי להיות יחד. בימי שישי וחגים היו לנו מאכלים מיוחדים, כמו למשל קוסקוס עם עוף או עם דגים. זכור לי שיר שאמי ואבי שרו לי ולאחיי שהיינו קטנים, השיר היה שיר בצרפתית המדבר על מריונטה.

בסוף שנת 1949 נשלחתי על ידי הוריי לעלות ארצה דרך עליית הנוער, העלייה עברה דרך בית ילדים בצרפת. בעלייה עלינו אני ואחי, שאר האחים נשארו בתוניסיה. בתחילת תהליך העלייה הייתי בגיל 13 וחצי. כשהגענו לצרפת לימדו אותנו על ארץ ישראל ולימדו אותנו את השפה העברית, בבית הילדים היינו קרוב ל- 200 ילדים. לאחר שנה וחצי בבית הילדים עלינו ארצה.

מסלול העלייה היה מתוניסיה לצרפת, ומצרפת לישראל. כאשר יצאנו ממרסי לקחנו ספינה המגיעה לישראל, השיט נמשך כשבעה ימים ולאחר מכן הגענו לנמל חיפה. המקום הראשון שבו היינו היה אחוזה בחיפה ובה היינו ארבעה ימים. לאחר מכן אני הלכתי לקיבוץ רמת השופט ובגלל ההפרשים בגילאים, נאלצתי להיפרד מאחי אשר הלך לקיבוץ בית זרע.

בישראל עברתי את כל מלחמות ישראל, ממלחמת סיני ועד היום, אך לפני זה בתוניסיה חוויתי את מלחמת העולם השנייה. באותה תקופה מי שחי בעיר היה נכנס למקלטים, ומי שחי בעיירה או בכפר היה נכנס לתעלות בעת התקפה אווירית. במלחמת העולם השנייה, גרמנים נכנסו לתוניסיה לשכונה שלנו, הגיעו לבניין שלנו! למזלנו כולם חשבו שאין יהודים בבנין ואמרו זאת לנאצים, אז הם אפילו לא בדקו את הבניין והלכו.

שני הוריי נולדו גם כן בתוניסיה. אבי נולד בשנת 1898 ואמי נולדה בשנת 1908. לאבי קראו משה ולאמי עליזה. אמי הייתה עקרת בית, היא לא עבדה מכיוון שהיא הייתה בת יחידה ונדרשה לעבוד בבית. אבי היה פקיד במחסן של חומרי בניין.

אהבתי מדי שנה לצאת לבית הבראה מטעם העבודה, ואז יום אחד יצא לי להכיר בבית הבראה בנהריה את אשתי. התחתנו בתל אביב באולם שנקרא "אולם לחיים". בחתונה כולם שמחו, רקדו, שרו ונהנו, בעיקר אני זוכר שהיה כיף מאוד. כיום אני אוהב לעשות יצירות נחמדות מכל מיני סוגים ולעבוד בגינה. בעבר לא היה לנו כסף לקנות משחקים לילדים, אז הייתי בונה להם משחקים מכל מיני חומרים שהיו לנו, למשל: בניתי להם סקייטבורד מקרש עץ וסקטים ישנים. התחביב הזה של היצירה ובנייה גם כנראה עבר לבני הבכור כי היום כשהוא רוצה ליצור משהו הוא מצליח… אני נהנה לעשות איתו כל מיני שיפוצים במקומות מסוימים."

זה היה סיפורו של סבא קלוד.

הזוית האישית

הנכד אייל: במהלך העבודה למדתי עוד מידע שאפילו לא ידעתי על קיומו, ואני מראש ידעתי על סבא שלי המון. בנוסף אני מאחל לסבא שלי עד מאה ועשרים.