מאגר סיפורי מורשת

שמי אהרון מושאשוולי, ואספר מעט על חיי.

המדינה שגדלתי בה – גיאורגיה (אז קראו לה גרוזיה) הייתה מדינה קומוניסטית. בשל כך, השירים שהאזנתי להם היו השירים של אותה מדינה, כי אסור היה לשמוע שירים אחרים. ככה גידלו אותנו, לאהוב את השירים ששמענו. אמצעי הבידור בתקופתי היו השירים הגאורגיים.

בתקופתי, במקומות שגרתי בהם תקשורת טכנולוגית לא הייתה קיימת, חוץ מטלפון אחד שהיה בכל השכונה וכולם היו משתמשים בו. אבל היו גם שכונות בלי טלפונים בכלל. גרוזיה בה גדלתי היתה חלק מברית המועצות, מדינה ענקית שהייתה קיימת פעם. המדינה כל כך גדולה שאם בן אדם היה הולך לעבודה הוא היה הולך לעבודה ביום ראשון והיה חוזר ביום שישי רק בשביל השבת והמשפחה, ואחרי כן היה חוזר לעבודה ביום ראשון הבא. באותה תקופה אף אחד לא יכל להודיע אם הוא בדרך מהעבודה מפני שלא היו טלפונים וזה היה דורש מאמץ ענקי.

הקשר בין בני זוג בתקופתי היה נרקם בדיוק כמו שהוא נרקם היום (בחור מחבב בחורה…)

היחסים בין הורים לילדיהם היו מאוד הדוקים בתקופתי, מפני שההורים כל הזמן היו לחוצים שהילדים שלהם ילמדו טוב ונכון, ותמיד היה מי שנפגע מזה. ההורים כל הזמן יצאו מגדרם בגלל הלחץ ללמידה של ילדיהם וילדותיהם.

אני ואשתי הכרנו לפני 50 שנה. היינו שכנים. הייתה לנו גם קרבה משפחתית של הסבים והסבתות, ובקיצור הכרנו אחד את השני, התאהבנו ובסופו של דבר התחתנו.

עליתי לארץ בשנת 1971 מפני שזאת ארץ ישראל, הארץ שלנו. אנחנו מתפללים לפחות 2600 או 2500 שנים לכזאת מדינה, ולכן כשסוף סוף הייתה הזדמנות עליתי למדינת ישראל שכולנו מכירים כיום.

כשעליתי לארץ הדבר הראשון שעשינו היה לצאת ללימודי השפה העברית, ואז יצאנו  לעבודה. העבודה הראשונה שלי בארץ הייתה בתוך נמל אשדוד בתור עובד כללי, "עבודות יד" של פעם. אחרי זה התגייסתי לשרת בצבא לשנה וחצי (תקופה מקוצרת, מפני שהייתי נשוי עם ילד קטן באותו הזמן). אחרי שירותיי בצבא פרצה מלחמת יום הכיפורים, התגייסתי כדי לעזור. בשבעה עשר הימים הראשונים הגענו לפורט סעיד שבמצרים והקמנו שם בסיס צבאי סודי.

בגלל שידעתי את השפה הרוסית שלחו אותי לבד להביא נשק ותחמושת רוסיים שנמצאו אחרי נטישה של חיילים מצרים. היינו ממיינים את הנשקים, צובעים אותם ומשתמשים בהם. הייתי שישה חודשים ביחידה הזאת עד שהשתחררתי. אחרי שגמרתי את שירותי בצבא נשכרתי כעובד בבתי הזיקוק של אשדוד, שם עבדתי שלוש שנים מלאות. במשך הזמן הזה התעסקתי גם בעסקי הפוליטיקה, שם התחלתי בפעילות ציבורית.

העבודה שלי הייתה בעצם לקבל את יוצאי ברית המועצות העולים לארץ. בסופו של דבר הלכתי להתמודד לראשות המועצה של העיר אשדוד ובשנת 1977 נבחרתי כחבר עירייה בכיר. בתפקיד הזה המשכתי 25 שנים רצופות. שם הייתי אחראי על פיתוח העיר, הנדסת העיר, בנייה ובקיצור כל מה שניתן היה לעשות עשיתי. אחרי התקופה שלי בעיריה התחלתי לטפל במשפחה, לגדל את הילדים, לחתן אותם, ולגדל את הנכדים שלי וזאת בעצם תמצית חיי.

הזוית האישית

אבירם: נהנתי מאוד בכתיבת הסיפור ולמדתי המון דברים חדשים.

אהרון: נהנתי לחלוק את החוויות שלי.