מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

העלייה מבגדד של סמי הוד

יונתן וסבא סמי
סבא סמי בנערותו
העלייה והקליטה של סמי בארץ ישראל

העלייה מבגדד של סמי הוד
נולדתי בשנת 1942 וגרתי בבגדד שבעיראק. אבא שלי היה מאוד ציוני ושמע רדיו "כל ישראל" והיה מכניס את הרדיו לארון כי אסור היה לשמוע את קול ישראל בעברית . חיינו בעיראק היו מאוד נוחים- בית גדול בשכונה יוקרתית, משרתים, חיי משפחה מפנקים.
אמא לא עבדה למרות שבמקצועה הייתה מורה בבית ספר "אליינס" כל יום היו מתכנסות הנשים בבית סבתא שהיה מאוד קרוב אלינו עובדות בבית ומשחקות קלפים כבילוי. אני למדתי בבית ספר פרטי מגיל 4. הלימודים היו מאוד רציניים וקפדניים. מכיתה א' כבר למדנו אנגלית וכבר בגיל שבע  קראתי עיתון באנגלית קראתי בדיחה באנגלית ובכל מפגש עם אנשים או משפחה אבי שהיה גאה בי מאוד, היה אומר לי ספר את הבדיחה.
 
בשנת 1951 נפתחה העלייה לישראל, למרות החיים הנוחים ושמצבנו הכלכלי היה טוב מאוד. היות ואבא היה מאוד ציוני וחלם על ירושלים החליטו הורי  לעלות לארץ ישראל וזאת בלי לדעת מהם הקשיים הממתינים לנו בארץ ישראל. היה לנו הרבה זהב וכסף אבל חל איסור חמור להוציא כסף וזהב עד כדי כניסה לכלא. אי לכך מכרנו את כל הזהב חלק מהכסף מסרנו לבין משפחה כדי לקבלו בארץ. 
 
שליחי הסוכנות בכוונה מגמתית אמרו שלא צריך כסף זאת ארץ ישראל , ארז זבת חלב ודבש -עליכם להביא רק בגדים ושמיכות, לכן הבאנו ארגזים מברזל עם אין סוף בגדים. קדחת העלייה הייתה בעיצומה שבוע ימים חיפשנו חליפה עבורי, בסוף התפשרתי על חליפת מלחים.
 
בחודש נובמבר 1951 כשאני בן 8 עלינו על מטוס לקפריסין ומשם לשדה התעופה לוד. מכאן והלאה התחיל מסע הייסורים. אני לבוש בחליפה, אחיותיי עם שמלות פאר, אמא שלי עם מעיל פרווה יקר, אבי כמנהגו עם חליפה 3 חלקים ומגבעת כשהגענו לארץ קבלת הפנים ע"י פקידי הסוכנות הייתה מלגלגת, שיבשו את שם המשפחה שלנו ולאחר מכן קיבלנו מנה של דידיטי (ריסוס באבקה נגד כינים וכו').
 
אחר כך הוסענו במשאית למחנה עולים בעתלית, הוכנסנו להנגר גדול עם מיטות עולים ומזרנים מקש. אמא הורידה את מעיל הפרווה והשכיבה אותנו במיטה על המעיל הפרווה כדי שיהיה חם. באותו מעמד אמא ואבא התחילו לבכות, ואז הבינו כי בעצם הונו אותנו ואת כל העולים, יוצאי עירק (בבל) עם מסורת של כ-2500 שנה הם אנשים נאיביים. ההורים הרגישו כי הם כשלו, ולא יכלו להסתכל בעיני הילדים.
 
לאחר מספר ימים הועלינו על משאיות והובילו אותנו למעברה, בדרך הכובע של אבא עף מהרוח, המלווה אמר לאבא אל תדאג זו ארץ ישראל יבאו לך את הכובע עד הבית לצערי הוא האמין באמונה עיוורת שאכן כך בישראל.לאחר נסיעה של מספר שעות המשאית נכנסה לשביל ליד רמת השרון והכפר הירוק נסעה בשביל חול מספר קילומטרים עצרה ונתבקשנו לרדת.
ההפתעה בעתלית שנכנסו להנגר הצבאי הייתה כעין ואפס לעומת ההלם שקיבלנו ברדתנו מהמשאית באמצע ים חול עמדו מספר אוהלים עם מיטות ברזל, נאמר לנו כי לכל משפחה מקבלת אוהל, מיטות מזרני קש, פתיליות, ופנס רוח (פנס על נפט), לא היה חשמל והשירותים היו בחוץ בתוך מבנה מעץ עם שני חורים ברצפה. איני יכול לתאר מה מידת ההלם שעברנו תוך יומיים מיום עלייתנו למטוס ועד הנחיתה במעברת רמת השרון.
 
מעברת רמת השרון הייתה בדיוק היכן שנמצאת שכונת המשתלה. נראה לי כי זו סגירת מעגל היכן שרגליי דרכו לראשונה בארץ בתי ונכדיי חיים היום. עלייתנו הייתה בחודש נובמבר 1950 הקור היה מקפיא באותה שנה. בתחילת ינואר 1951 אפילו ירד שלג בתל אביב והסוכנות החליטה להוציא את הילדים ולפזר אותם בקיבוצים. אותי שלחו לקיבוץ משמר השרון הייתי אצל משפחה מאמצת לאשה קראו חיותה. האמת היה לי כיף, מיד התחלתי להיות צבר לכל דבר למדתי עברית, לבשתי מכנסיים קצרים כשהכיסים בולטים החוצה וסנדלים תנכיות.
 
תמיד היו ארגזי תפוזים בחצר בית הספר ושפע של אוכל, למדתי משחקים חדשים: מחניים, משחק חמור חדש ועוד. במהלך שהותי בקיבוץ אבי הגיע לביקור, הגיע כהרגלו לבוש בחליפה ומגבעת. אני התביישתי בהופעתו כולם עם בגדי חאקי והוא עם חליפה. לאחר שלושה חודשים חזרתי למעברה. בינתיים עברנו לגור בצריף, אבי לא עבד וכשעבד שלחו אותו לעבודה יזומה לנקש עשבים סביב העצים כך עם החליפה ואת על הכתף, זו הייתה פגיעה בכבודו של אבי האמור לפרנס את משפחתו. אחותי הגדולה שעבדה בדפוס ברמת גן פרנסה את משפחתנו .
 
פתאום הגיעה בשורה חדשה אמרו שיש מחלת גזזת, אם היו קשקשים בשיער החליטו שזו מחלת גזזת, לקחו אותי לירושלים למחנה צבאי שנלר, את אחותי הקטנה לא לקחו כי הוריי התנגדו קשות.קיבלנו הקרנות בראש במשך הרבה זמן יום יום,מרחו לי את הראש ביוד, השיער נשר הלכתי עם כובע במשך הרבה זמן. חזרתי למעברה הילדים צחקו עלי בגלל הקרחת (לאחר שנים הקימו ועדת חקירה לנושא הגזזת).
 
בשנה האחרונה לשהותנו במעברה נרשמתי לבית ספר ברמת השרון הייתי מאושר ללמוד עם הצברים, למדתי מספר ימים ואז ההורים החליטו שעוברים לרמת גן. 5 שנים היינו במעברת רמת השרון, לאחר מכן קיבלנו את הכסף שמסרנו לבן המשפחה רכשנו דירת חדר ברמת גן רמת יצחק בשכונת קריית בורוכוב.
 
כשהייתי כבן 13 אימא שלי לקחה אותי לבית ספר במקום המזכירה שלחה אותי לכיתה המתאימה וזה באמצע השיעור הכניסה אותי לכיתה עמדתי ליד הדלת והמורה בשם שמואל שאל כמה שאלות ואמר לי ללכת יודיעו לי. קבלנו הודעה שהוא לא מקבל אותי ללא כל נימוק, הורי עולים חדשים חלשים מול הממסד קיבלו את הגזרה.  יצאתי לעבוד ביום בחקלאות, בנגרות, קראתי הרבה ספרים ביניהם היה ספר "הטכנאי הצעיר" מכאן נמשכתי לעבודת החשמל. הורים רכשו נברשת, היא הייתה מונחת בבית וקרצה לי עליתי על השולחן והרכבתי אותה הורי חזרו הביתה ונדהמו ונזפו בי קשות כי מי לא מפחד מהחשמל.
 
בגיל 15 התחלתי לעבוד במפעל המייצר מכשירי חשמל לתעשייה כל התקופה למדתי במגמת חשמל בבית ספר מקצועי  בערב, שלוחה של "מקס פיין" ברמת גן. הלכתי לנוער העובד והלומד סניף בורוכוב בגבעתיים, בהמשך הייתי מדריך. המשכתי לעבוד עד גיוסי לצבא.

מילון

די די טי
בתקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל, נהגו הבריטים לרסס את המעפילים שהגיעו לחופי הארץ בדי-די-טי, טרם שליחתם למחנות המעפילים בקפריסין או בעת כניסתם למחנה המעפילים בעתלית. בעת קליטת העלייה ההמונית בראשית ימי המדינה, נהגו לרסס את כל העולים החדשים בדי-די-טי, במטרה להשמיד טפילים שהיו על עורם. פעולה זו נתפסה כמשפילה בעיניי חלק מהעולים

ציטוטים

”במהלך שהותי בקיבוץ אבי הגיע לביקור, הגיע כהרגלו לבוש בחליפה ומגבעת, אני התביישתי בהופעתו. “

הקשר הרב דורי