מאגר סיפורי מורשת

סבתא שלי ומשפחתה חלמה במשך שנים רבות על ירושלים, לגעת באדמתה ולנשק אותה. כך לפני 27 שנים לאחר כל כך הרבה מחשבות אמרו לה שהגיע הזמן להגשים את החלום הישן ולעלות לארץ ישראל. זהו הסיפור שגרם לכך שהמשפחה שלי קמה וניסתה את מזלה בשאיפה שלה להגיע אל הארץ המובטחת. סבתא שלי גרה בכפר קטן באתיופיה הגדולה. שם לא הייתה נגישות לערים הגדולות. באתיופיה אמצעי התחבורה היו דלים ולא מפותחים, ולכן היה צריך ללכת ברגל בהליכה מתמשכת של שבועות ואף חודשים כדי להגיע לעיר מרכזית. כך סבתא שלי עשתה כדי להגשים את חלומה, חלום של דורות רבים שלו זכו להתיישב בארץ ישראל. לסבתא שלי הייתה משפחה גדולה ולכן היה זה מסע שצריך לתכנן כשנה מראש ובחשאיות כדי להסתתר מסביבה שאינה יהודית, שלא ינסו לעשות דבר שיכול לשבש את תהליך המסע. (היו שנים שמי שנודע כמתכנן לצאת מאתיופיה לתמיד, סיכן את חייו). וכך עשה אבא של סבתא שכינס את כל ילדיו וסיפר להם על תכנון המסע המיוחד והמסוכן לכיוון ירושלים. האחים של אבא של סבתי כבר עברו את המסע הזה. כולם התרגשו והורידו דמעות, הם לא האמינו שהגיע היום, היום שבו החלום הופך למציאות המסע לירושלים מתחיל.

סבתא שלי שהייתה אם חד הורית עם חמישה ילדים ושני נכדים, אישה צעירה שהייתה צריכה לאגור אומץ ולצאת לדרכה עם אמונה וחלום להגיע לירושלים הקדושה. וכך צעדו במשך זמן רב עד שהגיעו לאזור שיש בו נגישות ובכלל אנשים. היא הלכה באזורי יערות באתיופיה, ששם יכלו לערוב לך כל סכנות רבות. כך במשך תקופה ארוכה וקשה סבתא שלי הגיע עם משפחתה לעיר גונדר, שם נמצאים הנציבים ששם בידם את כל השמות של יהודי אתיופיה.

הנציבים ערכו בדיקות של מסמכים על מנת לאמת את הפרטים של מי שרצה לעלות לארץ. הם בדקו את מספר הנפשות בכל משפחה ואת מוצא המשפחה. היו אלו מדקדקת בקפדנות כדי שלא יהיו מסתננים, כלומר אנשים לא יהודים הרוצים לצאת מאתיופיה.

בגונדר, העיר הגדולה, כל משפחה קיבלה מקום מגורים עד היעד הבא לתקופה מסוימת. סבתא שלי שהתה בגונדר שבוע, ולאחר עברה לעיר הבירה של אתיופיה, אדיס אבבה. סבתא נשארה באדיס אבבה שבועיים יחד עם משפחתה ולאחר מכן טסו במטוס עד לארץ ישראל עם יהודים נוספים, במבצע הנקרא מבצע שלמה.

כך החלום הפך למציאות, מציאות שעד היום אינם מעקלים שהגיעו לירושלים, העיר שדורות רבים חלמו להגיע אליה. סבתא שלי מספרת שכל דבר וקושי שעברה אינו משתווה לרגע הזה שהיא דרכה על אדמת ירושלים. ירושלים, כמה צמאים היינו לה, כמה רעבים. כמו לחם וכמו מים הנחצים למחייה, כך הרגשנו בגלות באתיופיה שבאפריקה. זה היה מקום שסבתי לא חשה שייכת אליו, וגם הקהילה של הגויים לא רצתה שהיהודים ישתייכו אליה. אמונה גדולה ותקווה ענקית ואותה התפילה שתמיד נשארה בליבה של משפחתי, היא זו בזכותה אני כאן במדינת ישראל כדי לספר את סיפור של סבתי וויזרו.

הזוית האישית

שמחתי מאוד לכתוב את הסיפור של סבתא ווייזרו שלי, סבתא שלי עברה כל כך הרבה כדי להגיע מאתיופיה לארץ ישראל, אני מעריך את זה מאוד, בזכותה אני נולדתי כאן, בארץ ישראל המיוחדת שלנו.