מאגר סיפורי מורשת

שמי שוש כהן, אני סבתא של עילי, נולדתי בקהיר שבמצרים. בגיל 12 בשנת 1957 עליתי לארץ עם הוריי ואחי .בארץ למדתי מכיתה ו' עד כיתה י"ב.

סיבת עלייתי לארץ

בהיותי עם הוריי בביתנו במצרים, הגיעו אלינו שוטרים מצריים עם צו בית משפט שהורה עלינו לעזוב תוך 24 שעות את מצרים. זו הייתה בשורה מאוד קשה עבור הוריי ועבורנו כילדים. וכך, ככשהייתי בגיל 12 עזבנו את מצרים. עזבנו את כל רכושנו שהיה לנו, את בית הספר וגם את מקום עבודתו של אבי. האכזבה הייתה מאוד קשה, כמו גם המהירות בה צווינו לעזוב הייתה בעייתית.

מאחר ולא יכולנו להגיע ישירות לארץ, בגלל שמצרים הייתה ארץ עוינת, היינו חייבים להגיע דרך צרפת. בצרפת נשארנו חצי שנה, לאחר מכן עלינו לארץ ישראל בשנת 1957 כעולים חדשים.

הסוכנות היהודית שלחה אותנו למעלות להתגורר בצריף מפח. זה היה יום מאוד מאוד סגרירי עם גשמים עזים ועם בוץ עד הברכיים, זה היה משבר רציני מאוד להוריי, מאחר ובמצרים הייתה לנו עוזרת קבועה בביתנו שעשתה את כל עבודות הבית כולל בישול כביסה ניקיון וכל השאר. חוץ מכל הבוץ שהיה, בלילה שמענו את השועלים מייללים מאחורי הדלת. זה היה יום מאוד עצוב למשפחה שלנו, כי במצרים היינו משפחה מאוד אמידה. בארץ אבי עבד בדחק בעבודת אדמה. זו הייתה עבודה מאוד מאוד קשה ומשפילה עבור אבי.

לאחר שלושה ימים עברתי עם משפחתי לגור בדירה באשקלון ושם המשכתי את לימודי בכיתה ו'. בשנת 1959 עברנו לגור בנצרת עילית (נוף הגליל) ושם המשכתי את לימודי עד כיתה י"ב. בשנת 1962 נישאתי לבעלי אמנון ולאחר ארבע שנים נולדה בתי הבכורה רונית. לאחר שנתיים וחצי נולד בני יוסי – שהוא אביו של עילי, ולאחר שמונה עשרה שנים נולדה בתי מורן שהיא בת הזקונים. היום אנחנו מבורכים בשבעה נכדים מקסימים ושני נינים מהממים.

בית ילדותי

שמה של אמי מרסל ושם אבי תאודור לניאדו. להוריי נולדו שני ילדים: אחי בשם מקס ואני שוש. שמי במצרים היה פלורונס וכשהגענו לארץ שינו את שמי לשושנה.

במשך כל שנות ילדותי במצרים למדתי בבית ספר יהודי בשם "אליאנס". בארץ המשכתי את לימודי בבית ספר "חרמון" בנצרת עילית (נוף הגליל) עד כיתה י"ב.

בילדותי במצרים חגגנו את כל החגים והייתה זו חוויה ללכת עם הורי לבית הכנסת, זה היה מאוד מהנה לחגוג את חגינו כיהודים בארץ האויב.

לא שירתי בצבא בגלל שהתחתנתי, אך שירתי במשטרה במשך 16 שנים. לאחר מכן יצאתי לפנסיה מוקדמת ולאחר שלוש שנים הייתי מזכירת בית ספר במשך 16 שנים נוספות. היום אני גמלאית וחיה באושר עם בעלי, ילדיי, נכדיי וניניי המקסימים.

הזוית האישית

עילי: היה לי מאוד מעניין ונהניתי לשמוע את סיפורה של סבתא.

סבתא שוש: מאוד נהניתי מהתכנית ומהמפגשים המרגשים עם הנכד עילי המקסים.