מאגר סיפורי מורשת

מעט על יהדות איראן בתקופת העלייה

בשנת 1941, עבר השלטון באיראן מידיו של רזא שאה לידיו של בנו, מוחמד רזא שאה פהלווי (1919–1980), אשר שלט במדינה עד למהפכה האסלאמית של 1979 – ובשנת 1961, השווה את יחסי ישראל ואיראן ל"יחסי אהבה ממשיים מחוץ לנישואים". היום, לנוכח היחסים הקשים בין המדינות, דבריו נשמעים כמעט דמיוניים. אלא שלמעשה, עד "מהפכת האייתוללות", ניהלו ישראל ואיראן יחסים חמים והדוקים. למדינת ישראל הצעירה הייתה שגרירות בטהרן והיא קיימה קשרים מסחריים, פוליטיים ותרבותיים ענפים עם איראן החילונית. בשנים 1951–1954, עלו מאיראן לישראל כ- 70 אלף יהודים, רובם עירוניים בני המעמד הנמוך. הללו, הקימו ברחבי ישראל עשרים יישובים. לא זו בלבד, אלא שגם היהודים שנותרו באיראן לאחר הקמת מדינת ישראל רוו נחת ממדיניותו של השאה. "המהפכה הלבנה" שהנהיג בשנת 1963, במטרה להפוך את איראן למעצמה כלכלית אזורית, היטיבה עמם בכל התחומים. במהלך דור אחד הם רשמו הישגים מרשימים, ולמרות שיעורם הנמוך באוכלוסייה (עד 1979) חיו באיראן כ- 80 אלף יהודים, פחות מרבע אחוז מסך האוכלוסייה), השפעתם הכלכלית, המקצועית והתרבותית הייתה עצומה. כ- 10% מהיהודים באיראן היו עשירים מופלגים, והשאר השתייכו למעמד הבינוני המבוסס. שיעור האקדמאים והרופאים בקרבם היה גבוה לאין שיעור מחלקם באוכלוסייה הכללית, ולמרות קולות ההסתה של מוסלמים קנאים, שהתגברו בעיקר אחרי מלחמת ששת הימים, המשטר האיראני התייחס אליהם באהדה רבה.

הסיפור האישי שלי

ההורים שלי עלו מאיראן בשנת 1958, כשהייתי בת ארבע.  ביחד עם ההורים עלינו אני ושלושת אחיי: דוד, עופרה ודני. בארץ נולדו עוד שלושה אחים: שמואל, שוקי וניסים.

לארץ הגענו בטיסה, לא הייתה לנו מזוודה, לכן לקחנו בד גדול וקשרנו את כל הבגדים והשמיכות פנימה. הגענו לבית שאן וגרנו בצריפים. לא היה חשמל השתמשנו בעששיות. אבי עבד בקיבוץ וגידל פרות וגם פרדס. אמי עבדה בעבודת הבית.

לאחר ארבע שנים, עזבנו את בית שאן והגענו למושב "שזור" שבגליל ושם גידלו לולים, עופות, נטעים, כרם ענבים, אגסים, תפוחים ואפרסקים. מכרו גם ביצים מהתרנגולות שגידלו.

במושב, היה בית ספר וגן וכולם למדו שם. בבית הספר לימדו מורות חיילות, שגרו במושב. בית הספר היה עד כיתה ח' ואחר כך עברנו לבית ספר אחר ביד נתן.

בגיל 17 עברנו לתל אביב.

אבא שלי התחיל לעבוד בתעשייה האווירית, הוא היה ממקימי מטוס "הלביא". מטוס הלביא הוא מטוס קרב, האמריקאים עצרו את הפרויקט והיום המטוסים האלה משמשים לניסויים.

אמי עבדה בקופת חולים.

סיימתי בית ספר ועבדתי כלבורנטית בתמרוקים.

בגיל 19, הכרתי את בעלי שבתאי, ובגיל 20 התחתנתי. נולדו לי שלושה ילדים: ליאב, דנה ונופר. בעלי שירת בצבא קבע בחיל האוויר ועקב תפקידו עברנו לגור בבסיסי חיל האוויר {חצרים, נבטים וחיפה}.  בסיום שירותו הצבאי עברנו לגור בגן יבנה. ליאב, הוא אבא של עמית. היום יש לי ארבעה נכדים: עמית, שיר, אורי ואליאב. בעוד כחודשיים יולדו לנו תאומות מהבת שלי דנה. ונופר, הבת הצעירה, תתחתן בקיץ הקרוב.

מנהג בחג הפסח

חג הפסח אצלנו נחגג בכל שנה בשמחה רבה. ההתרגשות הייתה עצומה. כולנו היינו שותפים להכנות, לניקיונות ולבישולים.

בערב כל הבנים הלכו לבית הכנסת עם אבי והבנות נשארו עם אמא לקשט את הבית ולערוך שולחן חגיגי. מפה לבנה נפרסה, קערת פסח ועליה כל המאכלים הונחה על השולחן. בתוך הקערה בין כל המאכלים ניתן היה לראות בצל ירוק מונח. כולנו רק מחכים להשתמש בו.

כשהגיעו כולם מבית הכנסת, ישבנו סביב השולחן והתחלנו פסח כהלכתו. כשהגיע הזמן לשיר את השיר "דיינו" כל אחד לקחת  בצל ירוק, מניף אותו ואחד היה מכה את השני עם הבצל וזאת לזכר העבדות במצרים.

אני ואחיי זוכרים את המנהג ואת הצחוק המתגלגל שלנו ושל הורינו. עד היום אנו ממשיכים את המנהג שאותו העברנו לילדינו ולנכדינו.

הזוית האישית

בעקבות הקשר הרב דורי

סבתא איריס: נהניתי מאד לשבת עם נכדי האהוב עמית ולספר לו את הסיפור אודות משפחתי ואודותיי. עמית ילד מקסים שאוהב לשמוע סיפורים. אני סיפרתי ועמית הקשיב, הקליד ובכך הנציח את סיפור משפחתי בפעם הראשונה על המחשב.

שיתוף העבודה בינינו גרם להידוק הקשר. ההכרה נעשתה עמוקה יותר ועמית למד יותר על עברי והתרשם.

עמית ועידו: אני ועדו נהנינו מאוד לשמוע מסבתא את סיפור העלייה לארץ. למדנו על החיים לפני העלייה באירן ועל החיים בארץ ישראל הצעירה.