מאגר סיפורי מורשת

סבתי גליה יוסיפוב נולדה ב1944 בקובה שבאזרביג'אן.

קובה היא עיר בצפון אזרבייג'ן, בחלקה האירופי של המדינה, שמשמשת מזה זמן רב כמקום מושבה של קהילת יהודי ההרים הגדולה ביותר באזור. אוכלוסיית העיר היא כ-38,100 תושבים. כלכלת העיר מבוססת על ייצוא תפוחים לחו"ל וכן על ייצור שטיחים, שגם הם מיועדים בחלקם ליצוא. (ויקיפדיה)

גם סבא שלי, ודודתי נולדו באזרבייג'ן, בעיר קובה, ועלו לארץ ב1977. מסע העלייה שלהם היה מסע מפרך, אשר חצה מספר ארצות, מכיוון שבאותן שנים בהם עלו לארץ, מדינת אזרבייג'ן הייתה שייכת לברית המועצות,. בתקופה זו היה אסור לעזוב את שטחי האימפריה הסובייטית, בעקבות מדיניות של מסך הברזל, "מסך הברזל" הוא כינוי לקו הגבול האידאולוגי אשר חילק את אירופה לשני גושים: הגוש המזרחי שנשלט על ידי ברית המועצות, והגוש המערבי בהנהגת ארצות הברית. מדיניות זו אסרה על יציאת אזרחים משטחי ברית המועצות, לכן העלייה לישראל הייתה מעין בריחה מהרשויות הסובייטיות. חלק מבני משפחתו של סבי הצליחו כבר להגיע לארץ ישראל, שנתיים קודם לכן, והיה רצון עז להתאחד עם המשפחה. בעזרת הסוכנות היהודית, הם התחילו תהליך של עלייה לארץ ישראל. למען מטרה זו, תהליך העלייה לארץ היה ארוך, וארך מספר רב של ימים.

בתחילה הם עלו על רכבת מאזרבייג'ן, שהגיעה לקייב בירת אוקראינה, משם הם עלו לעוד רכבת והגיעו לבראסט, עיר ברוסיה, על מנת לשלוח קונטיינרים של תכולת ביתם, ומשם הם המשיכו ברכבת לוורשה בפולין. בפולין  הם עלו שוב על רכבת, אשר הגיעה לווינה שבאוסטריה, ואחרי יומיים הם טסו במטוס לישראל.

לאחר מסע ארוך זה, שכאמור חצה מספר רב של מדינות, שמחו סבי, סבתי ודודתי להגיע לארץ ישראל, וכמובן להתאחד עם משפחתם.

הזווית האישית

בארי: אני מודה לסבתי היקרה, ששיתפה אותי בסיפור המרתק שלה ושל משפחתי, אני אשמור איתי את הסיפור הזה להמשך חיי.

גליה: שמחתי לספר את סיפורי לנכדי בארי. למרות האיסור על היציאה לארץ ישראל, ברחנו לארץ, הגשמנו את הציונות ואת ההתיישבות בארץ ישראל.