מאגר סיפורי מורשת

איתי מאמצת את אידה וקסלר מבית הקשיש, רמת אביב ומתעדת את סיפורה:

שמי אידה וקסלר שם נעורי היה אידה חיימוביץ. לאימי קראו לנה ולאבי יצחק. נולדתי בשנת 1933 בעיר הבירה של ליטא ( וילנה ). 

כאשר הייתי בת 6 פרצה מלחמת העולם השנייה. אבא שלי לחם במלחמת העולם השנייה ואמי עבדה לפרנסת המשפחה. כאשר בגרתי התחתנתי ונולדו לי שני ילדים. בעלי היה יהודי ממשפחה מסורתית ולכן רצה לעלות ארצה.

אני לא רציתי לעלות משום שמאוד אהבתי את וילנה והיה לי טוב שם (בוילנה). כמו כן סיפרו לי שהתנאים בארץ ישראל, לא טובים ולכן חששתי לעלות לארץ. מאחר שבעלי , שהיה ממשפחה מסורתית, רצה מאוד, לעלות ארצה ואני לא רציתי להיפרד ממנו ומהמשפחה, בכל זאת עליתי ביחד עם משפחתי.

העלייה לארץ

כדי לעלות לארץ היה צורך להכין הרבה מסמכים ואישורים. צריך היה לאסוף מסמכים על מנת שיאשרו לנו לעלות ארצה. אכן, אספנו את כל המסמכים והגשנו אותם לשלטונות. בתחילה סירבו לאשר לנו את העלייה לארץ ישראל. סיפור זה נמשך זמן רב. כך זה קרה כל שנה, במשך שש השנים הבאות המשכנו להגיש את הבקשות לעלייה. רק בשנת 1970 הגיעה סוף סוף הזמנה מהדואר ובה בישרו לנו שאנחנו יכולים לעלות ארצה. כאשר הראיתי לבעלי את המכתב הוא היה נרגש מאוד.

בדרך לישראל, עצרנו בבודפשט ומשם הגענו לישראל. הגענו לישראל בלילה לשדה התעופה, כאן היה אמור לחכות לנו מישהו ולקחת אותנו לחיפה והוא לא היגיע. בסוף עלינו על מונית אבל במקום להסיע אותנו לחיפה הסיעו אותנו לאשדוד.

כאשר הגענו לאשדוד הגענו למרכז קליטה ושם נתנו לנו שני חדרים, ולימדו אותנו עברית.  היו לנו קרובי משפחתנו שגרו בעיר רחובות והיה להם קשה לסייע לנו בשל המרחק. לבסוף הצלחנו והעבירו אותנו לדירה בעיר רחובות.

באותה התקופה אני הייתי בהריון ולאחר זמן מה נולד לי בני הצעיר. אני עבדתי בפקולטה לחקלאות, ברחובות, במחקר של ניסיון לגדל קפה בארץ. בעלי עבד כמהנדס. לאחר מות בעלי אני וילדי עברנו להתגורר בתל אביב.

בני הבכור נסע לארבע שנים ללמוד רפואה ולאחר מכן חזר לארץ והמשיך ללמוד רפואת שיניים. כיום הוא רופא שיניים. בני הצעיר נסע לארצות הברית ללמוד מוזיקה.

כיום אני גרה בתל אביב ומשתתפת באופן קבוע בפעילויות בבית הקשיש אשר סמוך לאזור מגורי.

תשע"ה