מאגר סיפורי מורשת

סבתא שלי חנה נולדה בצרפת (פריז) לפני שישים ושש שנים. כשסבתא שלי הייתה בת 6 שנים ההורים שלה החליטו לעלות לארץ ישראל. סבתא שלי הגיעה לארץ עם אחיה אמיל, שהיה מבוגר ממנה בארבע שנים. היה להם מאוד קשה עם השפה העברית ועם הילדים הישראלים שצחקו עליהם, על השמות שלהם ועל זה שלא דברו עברית, ועל המבטא הצרפתי. סבתא שלי הייתה עומדת שעות מול המראה ומתאמנת על הגייה נכונה של האותיות ע', ח' כדי שהילדים יפסיקו לצחוק על המבטא שלה. ההורים שלהם שינו להם את השמות לשמות ישראלים מאני לחנה ומאמיל לאמנון. אבל הכי קשה היה להורים שלהם כי הם התקשו לקלוט את השפה.

הקושי הכי גדול היה לאבא שלהם שהיה במשך שלוש שנים במחנה הריכוז אשוויץ שבפולין. במחנה הריכוז סימנו את כל היהודים שהגיעו למחנה בקעקוע על זרוע יד שמאלית. המספר שלו היה 65640. אבא של סבתא שלי מאוד התבייש במספר, שהיה מאוד גדול ובולט. הסיבה שהוא התבייש במספר, היה כי הילדים צחקו עליו ואמרו לו שהוא בכלל לא גיבור ושהוא בכלל לא ניסה להילחם בגרמנים. לכן סבא רבא שלי, סבא לאון, הלך תמיד עם חולצות בעלות שרוולים ארוכים כדי להסתיר את המספר. רק אחרי הרבה שנים, כשהתחילו ללמד בבתי הספר על המלחמה הנוראית הזאת ועל השנים הקשות במחנות, סבא לאון התחיל ללכת עם חולצות קצרות ולא הסתיר יותר את המספר. סבתא שלי חנה עשתה את קעקוע המספר שלו על הרגל השמאלית שלה ביום בו סבא לאון נפטר, וסבתא שלי אפילו השתתפה בסרט שנקרא “סיפורים על אנשים שיש להם קעקועים מהשואה". כל הילדות של סבתא שלי הייתה סביב הסוד הגדול של סבא לאון שכמעט ולא סיפר על מה שבדיוק קרה במחנה, כי הוא לא רצה לצער את הילדים שלו. אבל תמיד הייתה אווירה מאוד עצובה בבית. רק אחרי הרבה מאוד שנים הסכים לספר מעט על מה שקרה.

סבתא שלי גרה עם משפחתה שלוש שנים בשכונת עולים בשכונת מעוז אביב, שהייתה שכונה של עולים ממדינות שונות. זו הייתה שכונה של הרבה שפות ומאכלים שונים ושכונה בה כל ההורים עבדו הרבה מאוד שעות כדי לתת לילדים שלהם אוכל וחיים טובים יותר. לאט לאט, בעבודה קשה ובחריצות רבה, סבא רבא וסבתא רבתא שלי הצליחו להתקדם ולצאת משכונת העולים ולקנות דירה בגבעתיים. סבתא שלי הייתה בכיתה ד' כשהם עברו לדירה החדשה. סבתא שלי למדה בבית ספר בורוכוב בגבעתיים והייתה פעילה מאוד בתנועת הנוער הנוער העובד והלומד. בשכונה החדשה בגבעתיים סבתא שלי הכירה לראשונה את סבא שלי, סבא זאב שגר לא רחוק, וההורים שלהם יצאו לחופשות משותפות בארץ. בתיכון סבתא שלי למדה בתל אביב ובצבא שירתה בתל השומר.

כשסבתא שלי הייתה נערה היא כתבה יומן, וביומן הזה היא דמיינה איזו אמא ואיזה בית שונה ושמח יהיה לה, שזה יהיה בית שאין בו סודות עצובים ושהילדים שלה יהיה שמחים ומאושרים. סבא וסבתא שלי התחתנו לפני 42 שנה בשנת 1977 בתל אביב. נולדו להם שישה ילדים: חמש בנות ובן אחד, וזה באמת היה בית פתוח, שמח, מלא בילדים וחברים – בית אחר מאוד מהבית הקודם של סבתא שלי.

סבא שלי היה הבעלים וניהל במשך 30 שנה מפעל לציוד צבאי, בית חרושת “רבינטקס” שהכין קסדות צבאיות ואפודי קרב. סבתא שלי עסקה בעיקר בגידול הילדים, וכשהילדים גדלו מעט עסקה בעיקר בעבודות התנדבויות בשכונת צהלה. במשך חמש שנים ניהלה את שכונת צהלה כיושבת ראש השכונה ולאחר מכן נהייתה ראש השבט של שבט הצופים של צהלה במשך יותר מעשר שנים. בתקופה שסבתא שלי הייתה ראש השבט, לשבט הצופים לא היה מבנה קבוע והפעולות התקיימו במבנים זמניים ומוזנחים. סבתא שלי הצליחה להקים בעזרת עיריית תל אביב בית קבוע וגדול לכל חניכי השבט.

היום סבא וסבתא שלי גרים עדין באותו בית בצהלה, הבית שגידלו בו את כל הילדים, והיום הנכדים מאוד אוהבים לבוא אליהם.

המשפחה

מצגת התיעוד המלאה:

הזוית האישית

חנה אני רבינוביץ' השתתפה בתכנית הקשר הרב דורי ותועדה על ידי נכדה אורי קמפאנו. התכנית נערכה בבית הספר המשתלה בתל אביב-יפו, התשע"ט.