מאגר סיפורי מורשת

שמי פלורה ביטון נולדתי ב-1944 בספרד על גבול מרוקו בכפר טטואן.

עליתי  לארץ בשנת 1956. הייתי בת 12.

העליה הייתה מאוד קשה. הבריחו אותי בשתיים בבוקר מטטואן לישראל וזה לקח 60 ימים, עברנו ממקום למקום. מטטואן לג'יברלטר, ואחר כך לצרפת, זה היה מתיש. בסוף הגענו לישראל.

שיכנו אותנו במעברה בעפולה עילית. המעברה הייתה ללא מים, ללא חשמל וללא אוכל, כל הזמן היינו רעבים. אמי, מרסדס חלתה, ואני בת ה – 12 טיפלתי בכל האחים שלי (10 אחים!). לא הייתה מקלחת. במקום מקלחת היה ברז בחוץ, שם הייתי מכבסת לכל האחים ביד, ושם היינו שוטפים את עצמנו או בתוך גיגית. היה רק בית שימוש אחד והוא היה מלא באנשים, הוא לא היה פרטי שלנו, אלא לכל מי שגר קרוב, והיינו חייבים לחכות בתור.

לא היה מים בכלל, לפעמים לא היו אפילו מים לשתייה… היה מצב קשה מאוד. לפעמים לא היה לי אוכל בבית ספר, והחברות היו נותנות קצת  משלהן. לפעמים לא נתנו ונשארתי רעבה. פעם רציתי לקחת אפילו בלי רשות מילד שלא רצה לתת לי, ואבא שלי כעס עלי נורא, הוא העניש אותי ושלושה ימים לא הלכתי לבית הספר.

פעם סבא שלי, אהרון, אמר לסבתא – צריך לדעת לראות לשמוע – ולשתוק! אחרי מה שקרה אז הבנתי למה…

בחורף לא היו לי גרביים והמורה שלי נתנה לי גרביים שלא יהיה לי קר.

אחותי קטפה תפוחי אדמה ובצלים בקיבוץ מזרע לידינו. בקיבוץ שמעו שלא היה לנו אוכל והביאו לנו שעועית לאכול. ואז אני גזרתי  את הגדר של השכן והכנתי לי כמו רשת, הנחתי אותה על בלוקים, והבערתי אש מתחת, והייתי מבשלת לי ולמשפחתי. אפיתי הרבה צנימים ככה, כדי שיהיה לחם.

אחר כך עברנו לבית אחר ובו היו 4 מיטות שהספיקו לכולנו, 12 נפשות, לא היה קל, אבל תמיד היינו ביחד, מלוכדים.

לימים התחתנתי, וכיום אנו חיים בבאר שבע בכיף ובנחת!

עד היום כל פעם שאני יכולה אני תורמת לנזקקים, בסתר, לפעמים אפילו המשפחה לא יודעת, אבל אני ממשיכה לתרום כי אני זוכרת מה זה להיות רעבה.

הזוית האישית

סבתא פלורה: עשה לי טוב לדבר ולספר אבל גם נזכרתי בקושי שעברתי. חשוב לי שעידו ילמד ולא יגיע למצב שאני הייתי בו. לכן חשוב לתרום למי שאין, עד היום אני תורמת ל 2 משפחות ואני מספרת לעידו דברים שאפילו אמא שלו (הבת שלי) לא יודעת.

עידו: פתאום גיליתי שאני לא הכרתי את סבתא והיום אני יודע שסבתא נדיבה וטובת לב.