מאגר סיפורי מורשת

למדתי בבית ספר אליאנס עד שעליתי לארץ בתאריך 31/7/1956 עם אימא שלי. 

 

 

 

 

 

מטנג'יר הפלגנו באוניה עד העיר מרסיי שבצרפת, שהינו שם כחודש, ואז הפלגנו שוב במשך שבעה ימים עד

שהגענו לארץ ישראל. הדרך לארץ לא הייתה קלה, האניות שבהן הפלגנו לא היו אניות פאר, הן היו אניות משא. סבלתי ממחלת ים, ורוב הזמן שהיתי על הסיפון. הגענו לארץ לפנות בוקר לנמל חיפה, כל הלילה לא ישנו מרוב התרגשות, שעוד כמה שעות מגיעים לארץ-ישראל. וכשסוף סוף אמרו לנו שהאורות שאנו רואים מרחוק , הן

האורות של העיר חיפה. המראה היה מקסים, הר הכרמל מואר באורות קטנים, האנשים מאד התרגשו וגם

אנחנו. סוף סוף הגענו לארץ ישראל לארץ שלנו של היהודים.

  

 

רק מי שנולד בגולה יכול להבין מה זה אומר מדינה משלנו , מדינת היהודים. כשנולדתי עדיין לא הייתה מדינה ליהודים,חיינו בגולה כמיעוט. אמנם לא סבלנו מרדיפות אנטישמיות, אבל היו לנו מגבלות למשל: "לא יכולנו

לתלות דגל  משלנו על אדן החלון ".

העיר טנג'יר הייתה עיר בין לאומית וחיו בה אנשים מעמים שונים. דיברו הרבה שפות אבל השפה השולטת הייתה השפה הספרדית וגם המטבע היה ספרדי. בבית דיברנו בספרדית ובבית ספר למדנו בשפה הצרפתית, לא כשפה שנייה אלא כשפה ראשונה.

גרנו בבית גדול עם 8 חדרים. סבתא דודה עם שני הילדים שלה ובעלה אימא שלי ואני. הבית היה  מרוהט ברהיטים יפים הסלון היה מרופד בקטיפה בצבע אדום היו שטיחים יפים וכלים יפים זה מה שאני זוכרת. אימא שלי ניהלה חנות כל בו שהייתה שייכת לדוד שלי. לא היה  חסר כלום, רק הכמיהה לעלות לארץ ישראל ושתהיה מדינה משלנו.

ההתאקלמות הייתה מאד קשה, במיוחד למבוגרים שבינינו, המהפך היה גדול, אימא שלי רצתה לחזור לטנג'יר,

אבל לא התאפשר כיון שסבתא שלי שהייתה ציונית נאמנה, והיא אמרה שלא אכפת לה מכל הקושי שמספיק לה

במה שיש פה, ושהיא במדינה משלה ושהיא רוצה למות בארץ ישראל.