מאגר סיפורי מורשת

הורי עלו לארץ מלוב

קוראים לי ציפורה חיה ונולדתי בבאר-שבע, בשנת 1958. נולדתי להורי שעלו לארץ מטריפולי שבלוב, צפון אפריקה. אמי, מזל מיימון, שתחיה, הייתה פעילה מאוד בתנועת הנוער בטריפולי. כילדה בת 13, נתבקשו הילדים בתנועה, שלא לגלות דבר על כוונתם לעלות לארץ-ישראל, אלא רק כמה שעות לפני ההפלגה להודיע להורים שהם עולים ארצה. בערב ההפלגה, הודיעה אמי להוריה שהיא בעוד מספר שעות מפליגה לארץ- ישראל. הוריה מאוד שמחו, אך גם חששו ודאגו לשלוח ילדה בת 13 לבד לארץ. ובכל זאת היא עלתה עם שאר הילדים לארץ.

מפגש נשים/עלמות על כוס תה. הבנות לבושות בתלבושת מסורתית הכוללת: זדאד פדה (כסף), פרמלה. לרגלי אחת מהן צמיד-רגל (כלכאל) מכסף.

הבריחה מלוב  – פרעות 1948 – סיכום מתוך אתר "מרכז מורשת יהדות לוב"

אבי, אלי מיימון, גדל בטריפולי ובזמן הפרעות ביהודים, הרג שוטר אנגלי ומיד ברח לארץ-ישראל. הפרעות בטריפולי התחילו ביום שבת, בחג השבועות ה- 12 ביוני 1948, אז ניתכו על יהודי לוב, שטרם התאוששו מפוגרום 1945, פרעות שלוחי רסן. "אספסוף ערבי אשר התאסף ב"באב אל-חורייה" בטריפולי, הצטייד באלות, מוטות ברזל, סכינים, גרזנים, קרדומים וכיו"ב, ונע באלפיו אל הרובע היהודי. אולם, בניגוד לפרעות 1945, הפורעים הערבים נתקלו בהתנגדות עזה של ארגון ה"הגנה" בשערי הרובע". הארגון השיב מלחמה שערה בהפעלת נשק קר וחם כאחד, כולל רימוני יד ובקבוקי מולוטוב. וההמון הערבי שהופתע מעוצמת ההתנגדות היהודית, נתפס לבהלה (במיוחד כאשר נפוצו בקירבו השמועות שארגון ה"ההגנה" בארץ-ישראל הצטרף כביכול לאחיו המגינים בטריפולי) ונסוג כל עוד רוחו בו, בהותירו מאחוריו הרוגים ופצועים לרוב. ומשהתעשת בהווכחו שלא יוכל על המגינים ברובע, שם פעמיו על חלקי העיר האחרים הבלתי מוגנים, פגע ביהודים בודדים, בזז, חמס והצית בתים, חנויות, בתי-עסק רבים ובתי- כנסת יהודיים. הבריטים הכריזו מייד מצב חרום, ופעלו להחזרת הסדר על כנו, ובניגוד לאוזלת היד שהפגינו בפרעות 1945, הפעם בנחישות ובתקיפות פיזרו את הפורעים תוך שימוש אף בנשק חם. וקטעו את הפרעות בעודם באיבם, כולל אותם נסיונות שהיו גם למחרת, והשקט אף שהיה מתוח חזר לקדמותו. עפ"י הנתונים הרשמיים של המינהל הבריטי, בפרעות- 1948, נהרגו- 13 יהודים ו- 3 ערבים, נפצעו קשה- 22 יהודים ו- 13 ערבים, נפצעו קל- 16 יהודים ו-38 ערבים, איטלקי אחד ושוטר (אותו הרג אבי)."

כאן בארץ, אבי התגייס למשטרה הצבאית ובשירותו בצה"ל שירת כקצין העיר בבאר- שבע. לאחר מכן היה קצין תנאי- שירות ופעל מתוקף תפקידו בחסד גדול עם החיילים בכל מה שהיו צריכים, גם בבית- החייל, יצא מגדרו לעשות רק טוב. הוא לא ניצל את תפקידו בגאווה, למרות שהיה בעמדות כוח לא ניצל זאת והיה מאוד עניו ונהג בענווה בכל מה שטיפל בו. לבעלי עמדות כוח באותם ימים היו בבית דברים שרק באמריקה יש, אך הוא לא קנה שום טלוויזיה ומוצרי מותרות לבית, להפך הוא דאג למשפחות החיילים לדירות, ולא דאג לדירות בשבילו.

בתקופת מלחמת ששת-הימים ומלחמת יום-כיפור היה ממונה על הדאגה למשפחות הפצועים בבית- החולים ולמשפחות ההרוגים. אבי עשה זאת במסירות נפש ראויה להערכה במיוחד. היה סיפור, שאימא אחת במלחמת יום הכיפורים דאגה מאוד לבן שלה, שלא ראתה אותו הרבה זמן וחשבה שקרה לו משהו. אבי לא היה יכול לעמוד בבכייה והזמין בשבילה מסוק פרטי שייקח אותה אל בנה. היא ראתה את הבן ונרגעה. הכול אצלו היה עד הסוף ועם כל הלב. אנחנו, בתור ילדים זכינו ליחס מיוחד ולכניסה לכל המקומות בבאר- שבע בחינם, והכל בגלל שאבא שלנו הוא אלי מיימון.

לאמי, מזל, היה גן ילדים פרטי בבית שלנו. היא הייתה גננת שנים רבות. לאחר 40 שנה של חיים משותפים באושר בבאר- שבע, הורי החליטו לעבור לחיפה, שם גר בנם (אחי) שלמד בטכניון והקים את משפחתו בעיר. הורי חיים בשלום ובשמחה, במשפחה מאוחדת ובאהבת ארץ-ישראל ועם ישראל בחיפה ומודים על חייהם המשותפים והנעימים כל יום מחדש.

הזוית האישית

תהילה משה תעדה את סיפורה של ציפורה חיה במסגרת תכנית הקשר הרב דורי.