מאגר סיפורי מורשת

שמי אסתי מידן נולדתי בהונגריה בשנת 1948 .

בהונגריה התחוללה מלחמת העולם השנייה, יהודים רבים גורשו מבתיהם ונלקחו למחנות, אימא של אמי נלקחה לאושוויץ ונספתה שם, רוב אחיו של אבי נספו בשואה.

הורי, אמי שושנה ואבי יוליוס נפגשו אחרי המלחמה ותקופת השואה בהונגריה. בגיל שנה וחצי בערך, עליתי ארצה עם משפחתי. ברצוני לספר מעט על העלייה לארץ לאחר המלחמה.  אבי עברת את שמו מיוליוס לשמחה, כל אחד מהם איבד משפחה ,אנשים בודדים ושבורים שרצו להקים משפחה. נולדו להם שני ילדים אחי יהודה הבכור ואני אסתי, הבת השנייה.

הורי החליטו שהם רוצים לעלות לארץ ולגדל את הילדים בארצם. אני הייתי בת שנה. אחי גדול ממני בשנה וקצת. לאחר המלחמה היה שלטון קומוניסטי בהונגריה שלא אפשר יציאה משם. הורי בחרו לברוח באופן לא חוקי, תוך כדי סיכון עצמם והילדים. הם עזבו את ביתם אך ורק עם ציוד הכרחי להישרדות כמו מעט בגדים, כסף והתכשיטים של אמי, אמי סיפרה שתפרה אותם בביטנת המעיל כדי שישמש אותה אם תצטרך לשחד מישהו משומרי הגבולות שבדרך.

במסעם הגיעו לגבול עם צ'כוסלובקיה, עם רדת הלילה בהיותם אוחזים  בשני ילדים לאחר ששילמו לשומרי הגבול, החלו לצעוד ביער. אני זוכרת את הסיפור שאחי התחיל לבכות והוריי חששו מאוד  וידעו שאם ישמעו את הבכי של אחי יגלו אותם ויירו בהם. המתח היה רב…אבי אמר לאחי הקטן שדוב ענק רודף אחריהם ואם יבכה יטרוף אותם ,האיום עבד וכך הצליחו להגיע לארץ החדשה. משם הגיעו לעיר טריאסט שבאיטליה שמשם היו אמורים להגיע לארץ באנייה בעזרת אנשי הסוכנות היהודית. השיבוש במסע התרחש, כשאחי נפל ושבר את עצם הבריח, הוא אושפז בבית חולים  מקומי למשך חודש ימים. אמי סיפרה שהמטפלות בבית החולים היו נזירות, באותם ימים ההורים הורשו לבקר את הילד רק אחת למספר ימים. יום יום עמדה אמי מתחת לחלון בית החולים אך לא יכלה להיכנס. לבסוף הם עלו לאנייה בדרכם לארץ חלומותיהם.

הגעה לארץ לקיבוץ כפר החורש

כשהגיעו לארץ בחרו להתיישב בקיבוץ כפר החורש, שהיו בו הרבה דוברי הונגרית כולל הסופר המוכר אפריים קישון. בשנות ילדותי נהגנו הילדים בקיבוץ ללון בבית לינה לאחר שבילינו עם ההורים, אני זוכרת זאת למרות שהייתי בת שנתיים, את שעות הערב בהן התנים מתחילים לילל זה היה חלק בלתי נפרד מהקולות והצלילים שאפפו את הסביבה, יללות רמות ברקע…..

אמי עבדה במתפרה כי ידעה לתפור, אבי עבד בגננות. הסיפור שסופר בבית היה על כך שלאבי היה מכשיר רדיו שמאוד אהב להאזין לו בעיקר לתחנות ב"גלים קצרים" שאפשר לו לשמוע רדיו מארצות אחרות, מה שגרם לו להיות בקשר עם העולם בארץ חדשה שלא דיבר את שפתה. לימים נאמר לו שבקיבוץ, חייבים להעביר את הרדיו בסבב כל חודש למשפחה אחרת. אבי לא יכול היה לעמוד בגזירה הזו וזה היה הגורם לעזיבתנו את הקיבוץ.

ירושלים – עין כרם

הבית הבא שלנו היה בעין כרם ,שהיה כפר ערבי נטוש. גרנו במעלה ההר, בבית ענק עם בוסתן ,מלא עצים ,בחצר הייתה באר מים .הבית לא היה מחובר לצנרת מים. השתמשנו במי הבאר לרחצה ובישול עד שחוברנו לצנרת המים. גם חשמל לא היה ולכן הבישול נעשה על פתיליה . בערב הדליקו עששית לתאורה.  גם לא היו שירותים ולכן אבי בנה שירותים מאולתרים בחצר. הוא חפר בור, יצר מושב מלוחות עץ ויצר קירות וגג מסביב. בלילה השתמשנו בסיר לילה ובבקר רוקנו לשירותים המאולתרים בחצר. למרות הקשיים הורי היו מאושרים שהגיעו אל ארצם . מעולם לא שמעתי תלונות הייתה תחושה שמקימים את הבית החדש ליהודים ,זה הבית שצריך לטפח ולשמור.

לימים עברנו לגור בשכונת קריית היובל בירושלים שבה גדלתי עד שעזבתי את הבית.. שכונה שבה היו ילדים מכל הארצות כולל ילידי הארץ. למדנו, היינו בתנועות נוער , שירתנו בצבא וכל אחד בדרכו תרם לקיומה של המדינה. היום קשה לדמיין מקום אחר. היום לשמחתי יש לי משפחה נפלאה 3 בנות וחמישה נכדים שהבכור נדב כבר משרת בצבא. שהוא אח של רומי.

הזוית האישית

אסתי: בחרתי בפרק זה של חיי כדי להעביר לנכדתי רומי דרך הסיפור שלי פרק מסיפורה של המדינה. להראות שכל מה שקורה היום אינו מובן מאיליו. להבהיר שאין לנו ארץ אחרת .גם היה חשוב לי שתכיר את הסיפור שלי שלא כל כך דובר.

רומי: בשבילי הסיפורים ששמעתי מסבתא ,גרמו לי סקרנות,רצון לדעת יותר מה היה פעם, חלק מהסיפורים לא הכרתי לפני המפגשים האלה. גורם לי לחשוב כמה היום החיים שלי יותר נוחים וקלים לעומת פעם.