מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

הכמיהה לעלייה לא"י הייתה עזה כל כך

הילה צולפייב עם סבתא אפרת וסבא
מאכלים רוסיים שסבתא קיבלה בבית הדוד
סיפור העליה מרוסיה לארץ ישראל

סבתא אפרת מספרת:

מאז ומתמיד הייתה הכמיהה לעלות מרוסיה לארץ ישראל. יהודי רוסיה שאפו, רצו לעלות לישראל ואף הקריבו את חייהם לשם כך.

מדוע הכמיהה לעלייה לא"י הייתה עזה כל כך?

מחד, היהודים חיו עם המוסלמים ומצד שני הייתה אנטישמיות גדולה. המוסלמים למדו עם היהודים בבי"ס הם היו באים פתאום לכיתה והם היו שואלים אותם מבלי להתבייש אם הם יהודים?

הם ממש התביישו שהם יהודים, הם היו נכנסים לכיתות והיו שואלים כמה יהודים יש בכיתה הזאת וכך הם היו סופרים אותם וזה היה מאוד מבייש אותם. בתור ילדים לא הבנו מדוע הם נוהגים כך ולמה מתנהגים כך דווקא להם! כי היו המון תושבים מעדות וארצות שונות שהיו בבי"ס שלהם, אבל למרות זאת רק את היהודים הם היו משפילים. בשנת 1965 הם היו ילדים בבי"ס ושהם כאשר היו יוצאים להפסקות הם היו מסתכלים על סבתא  והמוסלמים היו ממש צוחקים ומשפילים אותם.

בעיר שסבתא הגיעה ממנה, בעיר שלה היה בית כנסת אחד גדול. בית הכנסת חולק: בחציו היו מתפללים אשכנזים והחצי השני היו ספרדים – בוכרים. בבית הכנסת הזה היה הכל: היה שם מקווה טהרה והיה שם שוחט שהוא היה הרב של בית הכנסת והוא היה רב – ממש מרכז קהילתי.

כשהם היו ילדים הם לא ידעו לאן הם הולכים.

אבא שלה, סבא רבא רפאל, היה שומע בלילה ברדיו את "קול ישראל" למרות שהדבר היה אסור. אם היו תופסים אותו היו משליכים אותו לבית הסוהר ולכן הוא עשה זאת בסתר. אביה של סבתא רצה לעלות לארץ בעקבות "מלחמת ששת הימים". הוא אמר זה המקום שאנחנו צריכים להגיע אליו! והוא לא רצה שהילדים שלו יהיו בצבא של רוסיה. אך כשהם רצו לצאת משם זה היה ממש לא פשוט. זה היה כמו קיר ברזל שאף אחד לא יכול לעבור ולא היו נותנים לאף אחד לעבור ולצאת משם. מי שהיה רוצה לצאת הוא היה נחשב כבוגד במדינה והם היו שולחים אותו לבית הסוהר. היו המון אנשים כאלה שלא הייתה באפשרותם לקבל ויזה – אשרת יציאה מהארץ. כל מי שרצה לעלות לארץ ישראל היה צריך לקבל מכתב הזמנה ממישהו שהוא מכיר, או קרוב משפחה שלו. קרוב המשפחה היה מבקש כביכול שהוא יבוא לבקר אותו בארץ שהוא נמצא בה. לסבתא ולמשפחתה לא היה אף מכר או קרוב משפחה שגר בישראל שזה היה בשנת 1972. באותה שנה קרובי משפחה של אמה נסעו והגיעו לארץ ישראל, ואמה הביאה להם את כל המסמכים. כל זאת נעשה בסתר בסודי סודות וכך הם קיבלו ויזה.

הכנות לעלייה לישראל

בשנת 1971 הם התחילו לתכנן את העלייה לישראל. בכל חצי שנה הם היו יכולים להעביר מסמכים, אבל כל הזמן הם היו אומרים להם לא אתם לא יכולים לעלות לארץ ישראל או לצאת מרוסיה. כל פעם הייתה להם סיבה אחרת לדחיית אישור העלייה, כך הם החזיקו אותם שם. אח של סבתא, יוחנן זיכרונו לברכה, היה צריך להתגייס לצבא ו-2 האחים שלו למדו באוניברסיטה אז אותם לא לקחו אותם לצבא. מאחר שהם התחילו תהליך של יציאה לצורך עלייה לישראל, הם רצו לגייס את יוחנן לצבא ברוסיה. אם יוחנן היה משרת בצבא זה היה מגביל את האפשרות שלהם לעלות לארץ – הם לא יהיו מורשים לצאת.

סבתא רבתא לא רצתה להשאיר אף אחד ברוסיה, והיא אמרה: "או שכולנו נצא ביחד או שאף אחד לא יוצא". כדי שלא ייקחו את יוחנן לצבא הם היו צריכים לתת שוחד מבלי שאף אחד ידע. זה היה המון כסף. כל שלושה חודשים הם היו צריכים לתת את השוחד לאותו אדם "שכאילו עשה משהו", כדי שיוחנן לא יגויס לצבא. מאוחר יותר תפסו את האדם שקיבל שוחד. הם חשבו שהם לא יכולים לעלות לארץ זה גרם למתח רב. כיוון שהוויזה ואשרות העלייה היו מוכנים כבר, והם תכננו לעלות לארץ ישראל .

הכל היה כבר מוכן אך הדבר היחיד שלא היה מוכן שהם לא הצליחו למכור את הבית ואז הם חשבו שהם לא יוצאים, כי את יוחנן לוקחים לצבא ופתאום קרה להם נס משמיים וגם זה היה עצוב מאוד יוחנן הלך לטיול והוא פשוט נפל על הראש. יוחנן לקה בזעזוע מוח והוא קיבל מכה מאוד חזקה בסנטר והוא היה בבית חולים וזה הציל אותו ושחרר אותו  מגיוס לצבא.

כל זה התרחש בסוף שנת 1974 ובשנת 1975 ביולי הסבתא ומשפחתה עלו לארץ לאחר חמש שנים שהרוסים מנעו מהם לעלות והודיעו להם שהם לא עולים.

העלייה המיוחלת לארץ ישראל

בסופו של דבר, הם עלו לארץ ישראל וסבתא מספרת שהשנים האלו היו מאוד קשות לה ולמשפחתה באותו הזמן של היציאה שלהם היה מאוד חם. הם גם נסעו ברכבת 3 ימים רצופים. הם היו ברכבת 35 אנשים ביחד במשפחה. כל האוכל שלהם התקלקל תוך יום או יומיים והם אכלו רק לחם ומים כי לא היה להם מה לאכול וזה היה להם קשה מאוד. מהרכבת הם הגיעו למוסקבה שם בדקו את כל החפצים שלהם, אבל ממש בודקים פותחים וסוגרים, פשוט סיוט. הם עברו השפלה מאוד גדולה. ממוסקבה הם הגיעו לפולין ברכבת ואז מפולין הם הגיעו לווינה ובווינה הייתה להם איזה מנוחה כשהם הגיעו. לקחו אותם והביאו אותם לאיזה בית מלון כזה שהמנהל שלו היה יהודי והם לא התקלחו 6 ימים. מיד כשסבתא הגיעה היא שאלה אותם אם יש להם מקלחת.

אחרי שהם היו יומיים בווינה הם טסו במטוס לארץ ישראל. בארץ ישראל – בשדה תעופה בארץ קיבלו אותם יפה. נתנו להם דירה קטנה של 3 חדרים קטנים והדוד הזה ששלח להם  הזמנה לויזה – דוד יהודה בא גם כדי לקבל אותם בשדה תעופה. בלילה הראשון שלהם בארץ ישראל דוד יהודה לקח את סבתא לבית שלו שתנוח אצלו והוא אמר שלמחרת הוא יחזיר אותה אליהם. דוד יהודה גר בתל אביב. אצלו קיבלו את סבתא ומשפחתה בצורה יפה ומכובדת למרות שהיא באה באמצע הלילה. למחרת בבוקר היא קמה וראתה אוכל שלא ראתה המון זמן והם הפתיעו אותה מאוד.

תמונה 1

 

הקליטה בקיבוץ בארץ ישראל

כולם נסעו באוטובוס לכפר יונה. שם הם גרו כמה ימים עד שמצאו דירה אחרת מהסוכנות. בסוכנות אמרו להם שהם צריכים ללמוד עברית. אמרו להם שאם הם ימשיכו לדבר רוסית כשהם ילכו לעבוד, לא יבינו אותם והם לא יצליחו להתחבר עם האנשים. הם חשבו לאן ללכת ולבסוף הם הלכו לקיבוץ. סבתא שני האחים שלה ושתי בנות דודות שלה ועוד שלושה אנשים נסעו לקיבוץ ליד כפר סבא, שם הם ראו באמת אחדות. סבתא מספרת שהם  שמעו ברוסיה  כל כך הרבה על הקיבוץ. כל מה שהם סיפרו להם היה נכון. הם ראו שם אנשים אמתיים שעובדים ועוזרים אחד לשני. הם למדו חצי יום וחצי יום היו עבדו. לא  היה משנה להם מי עובד ברפת, מי עובד במטבח, כולם היו שווים. הם היו כל הזמן ביחד והם עזרו לסבתא. כל מי שהיה עם סבתא עזר לה. הם נסעו לטייל ולראות כמעט את כל ארץ ישראל הם היו בטבריה, בירושלים, בפתח תקווה ובעוד הרבה מקומות. היא מספרת שהכל היה כל כך יפה. חייהם בקיבוץ היו טובים, בקיבוץ הייתה בריכת שחיה, בית קולנוע  – היה הכל!

חברי הקיבוץ עזרו להם להסתגל וללמוד עברית. הם עבדו איתם במטבח וברפת וגם בשדות התנסו בכל דבר. הם התגוררו בקיבוץ שלושה וחצי חודשים והאחים שלה היו שם חודש יותר. בתקופה הקצרה הזאת הם הספיקו לראות המון. בקיבוץ שלהם היו הרבה עולים חדשים ואנשים מכל מני ארצות: מאמריקה, מצרפת, מתימן וגם היו מעירק. לכולם התייחסו יפה וקיבלו אותם כשווים – כמו שכל בן אדם שהיה רוצה שיקבלו אותו. הם הבינו מה זו התרבות והטוב לב של היהודים בישראל. בקיבוץ היו אנשים מישראל שידעו לדבר רוסית, אך הם לא דיברו ברוסית, הם דיברו בעברית כדי שהם יבינו את השפה וילמדו. הם דיברו עברית עילגת, גם סבתא. החברים היו צוחקים ומסבירים להם והיא אומרת חבל מאוד שהיא לא נולדה פה בארץ ישראל. סבתא אומרת: "חבל מאוד שלא באנו מוקדם יותר"…

היא שמחה מאוד שהילדים שלה נולדו בישראל, שהנכדים שלה נולדו בישראל והיא ממש גאה בכך שהיא יהודייה.

תמונות מהקיבוץ

תמונה 2

הזוית האישית

הקשר הרב דורי של הילה צולפייב עם סבתא אפרת וסבא. הילה מביאה את סיפור העלייה שלהם לארץ עם כל הקשיים הרבים עד להגשמת חלומם פה בישראל.

מילון

חומת/קיר ברזל
מושג שנוצר כתוצאה מהשתלטות ברית המועצות על מדינות מזרח אירופה שהתבטאה בהקמת משטרים קומוניסטיים שכונו "דמוקרטיות עממיות", והוא ביטא את הקרע בין שני הגושים ואת תחילתה של המלחמה הקרה. מושג שנוצר כתוצאה מהשתלטות ברית המועצות על מדינות מזרח אירופה שהתבטאה בהקמת משטרים קומוניסטיים שכונו "דמוקרטיות עממיות", והוא ביטא את הקרע בין שני הגושים ואת תחילתה של המלחמה הקרה.

ציטוטים

”חבל מאוד שלא באנו מוקדם יותר“

הקשר הרב דורי