מאגר סיפורי מורשת

שמי ורדה, נקראתי כך על שם סבתי. נולדתי בג'רבה שבתוניס.

בתוניס היה לנו בית קרקע, עם ארבעה חדרים, מטבח, מקלחת, חדר כביסה וחצר מסביב לבית. לאמי קוראים רחל, ולאבי ניסים. יש לי חמישה אחים ואחיות: שלום, ג'קי, מרגושה, רחלה וזוהרה. אבי היה סוחר צמר, ואמי הייתה עקרת בית. הם היו אנשים פשוטים, דתיים מאוד ויראי ה'. לבשנו פוטה (סוג של שמלות ארוכות). בבית אכלנו קוסקוס, אורז, חמין, ודגים המאכל האהוב עליי קוסקוס וסביח. כל האחים הצליחו לעלות לישראל וכאן בישראל נפטרו. כיום רק אני נשארתי.

בתוניס גרנו בשכונה יהודית, נפגשנו כולנו בבית הכנסת. היה לנו סופר כשר של יהודים, שם ערכנו את הקניות שלנו. היו לנו חברים שגרו בשכנות אלינו, שיחקנו איתם בחמש אבנים, קפצנו בחבל, שיחקנו תופסת, ומחבואים. למדתי בבית ספר שאיני זוכרת את שמו, למדנו עברית וקצת תורה, אהבתי ללמוד תורה, ולא אהבתי ללמוד עברית. הייתה משמעת חזקה בבית – הספר, המורים נהגו להרביץ עם סרגל על היד. לא היו טיולים ולא מסיבות, ולא הייתה תנועת נוער.

חשוב לי לספר שבג'רבה, אנשי הקהילה לא התעלמו מילדי העניים שברובע, ודאגו להם למרות הקשיים הרבים. הייתה קופת צדקה ושמה: "אור תורה". מהקופה שילמו להם שכר לימוד, הוצאות לבוש, וגם דמי כיס נתנו להם.  הבטיחו פרס של 500 פרנק, למי שיעבור את המבחנים בהצלחה.

עלינו לארץ בשנת 1954. אני זוכרת שקיבלו אותנו מאד יפה. כמו כן, כשהגענו לארץ קלטנו מרחוק דגל מתנוסס על האונייה, את דגל ישראל. ההתרגשות הייתה גדולה וכולם בכו מרב שמחה. מחאנו כפיים ורקדנו מסביב לדגל. מראה זה נחרט בזכרוני היטב.

תחילה הגענו לחיפה ושם גרנו במשך שלושה חודשים. משם עברנו לצפת, התגוררנו בצריף וקיבלנו כל היום מכסה של אוכל, שמיכות וציוד אישי .

כיום אני וסבא בפנסיה גרים ברמת רזים בצפת, יש לנו שבעה ילדים, 19 נכדים, וזכינו גם לחמישה נינים בלי עין הרע.

הזוית האישית

לירון: נהניתי לשבת עם סבתא, לשמוע את הסיפור שלה. בכל פעם שהגעתי אליה, היא דאגה להכין את העוגיות שאני אוהבת. אני מאחלת לסבתא המון בריאות ואריכות ימים.