מאגר סיפורי מורשת

שמי לאה רוטמן, נולדתי בקמפולונג שברומניה בתאריך 10.12.1945. יש לי שלושה ילדים ותשעה נכדים.

העלייה לארץ

בשנת 1970 אישרה ממשלת רומניה למשפחתי הגיש בקשה לעלות לארץ ישראל. עד שנת 1970 ממשלת רומניה לא הרשתה לפנות אליה בבקשה לעלות ארצה (ורק לאחר מספר שנים גילינו שארגונים יהודים מארה"ב עזרו לממשלת ישראל לשלם עבור כל אקדמי 3000 דולר על מנת לצאת מרומניה). כשעליתי ארצה עליתי עם משפחתי הקטנה המורכבת מבעלי שעבד בבית החולים בבוקרשט ועם בתי בת השלוש שגדלה אצל הוריי (בשל אילוצי עבודה, עבדתי כמורה לכימיה בבוקרשט). בחודש נובמבר בשנת 1970 הגענו לשדה התעופה שבלוד, לבושים במעילי חורף עם שמחה ועצב בלב. שמחנו לפגוש את משפחתו של בעלי ואת סבתי, ויחד עם זאת הייתי מאד עצובה כי הוריי ואחי נשארו ברומניה, רחוקים ממני.

במהלך השנה הראשונה בארץ עברנו חמש דירות מפני שהסוכנות היהודית הבטיחו לנו דירת עולים חדשה, אך לצערי ההמתנה התארכה לשנה. לבסוף בשנת 1972 יחד עם עולים חדשים נוספים ממספר מדינות שונות (רוסיה, ארגנטינה, לבנון, פרס וארה"ב), נכנסנו לדירה בבניין שנבנה במיוחד עבור עולים חדשים, זה הבניין בו אני גרה עד היום! הייתה התרגשות גדולה לעבור לבית קבוע וחדש, רוב העולים באזור שלנו לא ידעו עברית אז כולם דיברו בשפת האם שלהם, והיה סלט של שפות (אידיש, אנגלית, צרפתית וקצת עברית). למרות שלא היה לנו הרבה אף פעם לא התלוננו ולמדנו לחיות ממה שיש. בעלי היה ציוני גדול ומאד אהב את הארץ אף על פי שהתאכזב מהבירוקרטיה שהייתה בארץ ומהבטחות שלא קיימו עבורנו. כחלק מהחוויות בארץ למדנו מילים כמו: "סבלנות" ו"אחרי החגים". לאחר יותר מחצי שנה התחיל בעלי לעבוד כרופא ממלא מקום בקופת חולים. במהלך מלחמת יום הכיפורים הוא היה מגויס, ולאחר המלחמה קיבל תפקיד מנהל מרפאת "מלך נוי" בבת-ים. בשנת 1971 אני התחלתי ללמד כימיה בתיכון "רמות", ובזמן זה ילדתנו הייתה עם מטפלת.

למדתי עברית במשך שנתיים, זו הייתה תקופה לא קלה עבורי. לקח לי זמן ללמוד את המנטליות המאוד שונה, אבל יחד עם הקשיים מאוד אהבתי את הילדים ואת ההוראה. לימדתי כימיה בתיכון והייתי מחנכת כיתה. יצאתי לפנסיה לאחר 35 שנות הוראה. בשנת 1973 הכרתי את חברתי הטובה עידית, היה לנו מכנה משותף גדול מפני שלשתינו היו הורים ניצולי שואה ולימדנו כימיה יחד באותו בית ספר תיכון. היא ידעה כמה קשה לי כעולה חדשה בגיל 25, כי היא הגיעה ארצה בגיל 14, עברה חוויות וקשיים דומים לשלי והבינה את התחושות האישיות שלי. עשינו הכול ביחד בעבודה, מבדיקת מבחנים ועד הכנת שיעורים. גידלנו ילדים ביחד וחגגנו יחד עם הורינו את ימי ההולדת של ילדינו.

המסר החשוב שלי בעקבות סיפורי האישי, ואחד הדברים החשובים שאני ניסיתי להעביר במהלך חיי לילדי ולמשפחתי, זה שחברות היא אבן יסוד בחיים. בשנת 1975 התגשם החלום שלי – אמי אבי ואחי עלו ארצה – ובאותה שנה נולדה שירלי (אמא של ליה, נכדתי). בשנת 1982 נולד בני הקטן מיכאל, בן הזקונים. שלושת ילדיי שירתו בצה"ל, המשיכו בלימודים ובנו משפחות יפות. אני גאה מאד ביחסים היפים התומכים ובאהבה הקיימת בין בני משפחתי.

אני, לאה רוטמן, גאה על כך שהייתה לי הזכות להקנות לדורות של תלמידים ידע וערכים שמלווים אותם במהלך החיים.

הזוית האישית

הנכדה ליה: למדתי מסבתי הסתכלות שונה על החיים. (הסתכלות על חצי הכוס מלאה ושמשפחה היא ערך עליון !)