מאגר סיפורי מורשת

א.   פרטים וכללי

שמי עמוס גבעתי (גואטה). נולדתי בעיר בנגזי שבלוב בשנת 1938.

עליתי ארצה בגיל 11 בשנת 1949 ללא הורים, יחד עם דודתי ומשפחתה. הוריי לא התלהבו לעלות, משתי סיבות: האחת: בשל הסכנה בארץ, עקב המלחמות שטרם הסתיימו, והסיבה השנייה מצבם הכלכלי שהיה טוב, ולא ידעו מה יעלה בגורלם הכלכלי, כאשר יגיעו ארצה. למעשה השארתי זוג הורים, אח ואחות.

ב.   המניעים שלי לעליה

השנה 1948. בהיותי בגיל 10,  תלמיד בכיתה ה', הופיעו בבית הספר בו למדתי שליחים מהארץ אשר ניסו לעודד עלייה, ותארו בפנינו את המתרחש בארץ, וכמה חשוב שנעזוב את הניכר ונצטרף אל אחינו בארץ. בכך נחזק את הישוב היהודי במדינה הצעירה שזה עתה קמה, אחר אלפי שנות גלות. המפגשים עם שליחי העלייה, התקיימו מידי יום שישי בכיתה.

המתנתי להם בקוצר רוח, ואת דבריהם גמעתי כצמא למים. ממפגש למפגש אתם חלחל בתוכי הרעיון, לחשוב על העלייה למרות שהורי התנגדו לכך. חשבתי כי אם יהיה צורך אסע בגפי, יחד עם קבוצת הילדים בגילי שהתארגנה. אך ההצטרפות אליה מותנית בהסכמת ההורים שהתנגדו מראש לכך –וכאן נוצרה לי בעיה.

ג.  הסכמת ההורים המאולצת

כאמור, הורי מנעו ממני בתוקף מלהצטרף לקבוצת הילדים שהתארגנה. עובדה זו גרמה לי למתח יום יומי רב עם הורי. בכי וצער היו מנת חלקי, כמובן שגם לבית הספר הפסקתי ללכת-נקודה רגישה בעיקר אצל אימי, וחשבתי שזה אולי "ישבור " אותה והיא תיענה לדרישתי ותאפשר לי לעלות. אולם לצערי גם זה לא הועיל והורי דבקו בעמדתם הבלתי מתפשרת.

באופן מפתיע, ערב אחד הופיעה בביתנו, דודתי, אחות אימי וסיפרה לאימי שמשפחתה החליטה לעלות. היא מסרה לה זאת כמידע מאחות לאחות. למזלי שמעתי באקראי את המסר וחשבתי לי הנה הישועה הגיעה, ואימי תסכים אולי לצרף אותי למשפחת אחותה והנושא יבוא על פתרונו. בפועל זה לא קרה, והסירוב מצד הורי לא השתנה. וכאן חששתי שנפלה לידי הזדמנות פז בלתי חוזרת שאם לא אנצלה חלילה, אפסה תקוותי מלעלות ארצה.

החלטתי לעשות מעשה, ואיימתי שאם לא יצרפו אותי לעלות עם הדודה אקפוץ מגג הבית. כיוון שלא היתה התייחסות לאיום אכן קפצתי מהגג וזה אילץ את אימי בעיקר להיענות לבקשתי. וכך, בנובמבר 1949 הפלגתי באנייה "גלילה " בדרך לנמל חיפה.

ד.   במערה

מנמל חיפה הסיעו אותנו במשאיות ישנות אל מעברת בית ליד, מקום הסמוך לנתניה. המעברה למעשה היא שטח אדמה המרוחק מכל ישוב אשר עליו הציבו אוהלים, ובהם שיכנו את כל העולים –אוהל לכל משפחה. כאן התנאים היו קשים ביותר, חוסר בתאורת חשמל, חוסר במים, בוץ וקור בחורף. לכל משפחה נתנו "תלושים" לפי מספר הנפשות, ואלה שימשו לרכישת מזון למחיה.

מובן שהכל היה בצמצום ולא תמיד שבענו. לעתים קרובות היינו אף רעבים. למרות מצב זה, הייתה לנו שמחה בלב שאנו על אדמת המולדת וקווינו לימים טובים יותר מבחינת תנאי הקיום. תקופה זו, של קיצוב מזון ושל תלושים, נקראה "תקופת הצנע".

ה.   בית הספר היסודי

כיוון שבמעברה לא היו שירותי ציבור כמו גנים, בתי ספר מרפאות ועוד, בעצם  היינו באפס מעשה במשך כל היום ורק שוטטנו. למזלי במרחב המעברה, היה משרד ובו שני פקידים, כנראה מטעם הסוכנות. תוך כדי שוטטות, נכנסתי וביקשתי אם אפשר לשלוח אותי ללמוד בבית הספר –ענו לי "כאן אין, אך נוכל לשלוח אותך למוסד ושם תלמד". שמחתי מאוד ואומנם כעבור זמן מה נשלחתי למוסד "תלפיות", מקום הסמוך לירושלים ובו למדתי, עד כיתה ח'.

אציין שעד הגעתי למוסד הזה, חייתי בתחושה יומית של בדידות וגעגועים עזים להורי. נזכרתי גם בכאב והצער שהסבתי להם, בהתעקשותי לעלות ארצה, לבדי. למרות זאת, הייתי בתחושה של צער המהול בשמחה שבכל זאת ניצחתי. במוסד היו ילדים בגילי אשר אף הם עלו לבדם ללא הורים, כך שביחד עקב מצבינו הדומה הצלחנו להתגבש, לעודד אחד את השני וזה סייע לנו להתגבר גם על הנתק מההורים.

אדגיש שהקשר עם ההורים נותק לחלוטין מאז עלייתי, כי לוב הצטרפה אל החרם הערבי נגד ישראל כך שאפילו קשרי דואר לא היו קיימים. הקשר חודש בשנת  1967, כאשר הורי היגרו לאיטליה בגלל הפרעות ביהודים (עקב מלחמת ששת הימים).

ו. .עיסוק מקצועי בעבר וכיום

את המשך לימודי בתיכון למדתי בבית הספר החקלאי "מקווה ישראל" ומשם התגייסתי לנח"ל ושירתי בצה"ל  2.5 שנים. עם תום השרות הצבאי, בשל היותי בוגר בית ספר חקלאי, נקלטתי במערכת החינוך, בשלב ראשון כמורה לחקלאות ולאחר מכן כמורה כללי. לאחר סיום לימודי להוראה כוללת, עבדתי במשך שבע שנים, כמחנך בכיתות הגבוהות, בבית ספר יסודי. בהמשך, זכיתי במכרז לניהול ובתפקיד זה שימשתי במשך 20 שנה.

בית הספר האחרון שניהלתי בטרם פרישתי לגמלאות בגיל 50 היה בית ספר "הערבה" בחולון. סך הכל עבדתי במערכת החינוך במשך 27 שנים. בהיותי גמלאי עברתי הסבה מקצועית, עבדתי בשלב ראשון כבוחן נהיגה, ולאחר מכן כרב בוחן מחוזי, ברישוי חולון –עד גיל 65.במקביל לעבודתי במשרד התחבורה, התנדבתי למשמר האזרחי, כקצין בדרגת פקד.

הזוית האישית

סבא עמוס: אני מבקש לברך את כל העושים במלאכה שאפשרו את יישומה המוצלח של התכנית. לדידי הייתה זו חוויה מרגשת ומעצימה ובין היתר גרמה לי לסיפוק ולקורת רוח. לראשונה מצאתי את עצמי יושב יחד עם נכדתי וביחד מעלים על הכתב את קורות חיי, כדי לתעד אותנו כמסמך לדורות הבאים.

כאשר קיבלתי את רשימת מועדי המפגשים המתנתי בציפייה ליום המפגש המהנה. תודה מקרב לב להנהלת בית הספר רעות ובמיוחד לרונית שניצחה על האירוע באופן נינוח וחינני אשר הביאו אותו לקיצו המוצלח. נראה בעליל כי על משרד החינוך לא רק להיות שותף בתכנית, כי אם לשלב אותה במערכת החינוך.

שירה הנכדה: למדתי המון על סבא ומה הוא עבר בחיים והיה לי כיף לקרוא את הסיפור שלו.