מאגר סיפורי מורשת

סבא ג'ילברט נולד בשנת 1939 בעיר קונסטנטין שבאלג'יריה, שם הוא וסבתא שוש חיו עד סוף נעוריהם. באותה עת הייתה אלג'יריה הייתה תחת שלטון צרפתי וכל החינוך, הממשל והתרבות הושפעו מהצרפתים. השפה הרשמית בבית הספר ובמוסדות השלטון הייתה צרפתית. סבי וסבתי למדו היטב את השפה ועד היום זוהי שפתם הראשית.

באלג'יר בסוף שנות ה-50 התבצע מהפך בשלטון בין הצרפתים והמוסלמים. מהפך זה היה אלים במיוחד, הוטלו על התושבים שעות עוצר, התבצעו פיגועים רבים בכיכרות המרכזיות בעיר, ואף סבתי שוש כמעט נפגעה גם היא, כשבדרכה לעבודה ניסו לדקור אותה בגבה. היא לא הרגישה זאת ורק כשהגיעה לעבודתה ראתה קרע במעיל.

הקהילה היהודית באלג'יר הייתה מעטה ומפוזרת וכשהמהפך הגיע לשיאו המוסלמים החלו להפנות את תקיפותיהם ליהודים. כך נוצר מצב של פחד וחוסר ביטחון לשהות באלג'יר, דבר שעורר את הציונות והרצון לעלות לארץ ישראל. כשבועיים לפני הכרזת אלג'יריה למדינה עצמאית, החלו סבי וסבתי את המסע לארץ ישראל מכיוון שלא רצו לשהות במדינה מוסלמית.

סבא מספר: ״בעזרת הסוכנות היהודית, בשנת 1962, ארגנו את העלייה לארץ ישראל. ראשית נסענו מהעיר שבה גרנו לעיר אחרת בה היה שדה תעופה גדול ששמו בון. במטוס עצום יחסית לתקופה ההיא טסנו במשך כארבע שעות למרסיי שבצרפת. הגענו למרסיי, שם היה מחנה מעבר לעולים לארץ. מחנה המעבר שבו חיכינו נקרא קונדרנס ושם המתנו כשבוע ימים. באונייה ששמה היה "מולדת" שטנו ממרסיי לכיוון ישראל. לאחר מספר ימי הפלגה האונייה עלתה על שרטון והמדחף הראשי של האונייה נהרס כליל. עצרנו בעיר נאפולי שהייתה יחסית קרובה ושם המתנו עוד שבוע, אך ניצלנו זאת לבילוי ולהנאה. טסנו לישראל במטוס לנמל התעופה בן גוריון כשעוד היה בחיתוליו. כשהגענו לארץ לקחו אותנו במשאית לדימונה כדי ליישב את הנגב. הגענו בשעת לילה מאוחרת וקיבלנו דירה קטנה ללא חלונות, דלתות מיטות ואפילו ללא חשמל. סבתא מספרת שכבר באותו לילה החלה לפרוק את המזוודות הגדולות והלכה לקנות לחם וחלב לבית, כל זה כשהיא לבושה בבגדים אלגנטיים להפליא כנהוג באלג'יריה,  ולא הבינה למה האנשים ברחוב מסתכלים עליה במבט מוזר..

סבא ז׳ילברט כיום

הזוית האישית

עדן: היה לי ממש כיף לדבר עם סבי ולגלות דברים שלא ידעתי ואני מאחלת לו המון בריאות ואושר.