מאגר סיפורי מורשת

סבא וסבתא עם שלושת ילדיהם, עלו לארץ בשנת 1973 וקבלו 2 חדרים במעון עולים בית ברודצקי בתל אביב.

סבא למד שם עברית באולפן וסבתא שמרה על אמא שלי, שהיתה בת שנה. אחרי 6 חודשים עברו לגור בדירה קטנה בבת ים, בבניין שהיה כולו מאוכלס בעולים חדשים.

סבתא התחילה לעבוד כמורה בבית ספר יסודי וסבא התחיל לעבוד, תוך כדי לימודיו להסבה של התואר שלו כעורך דין ישראלי.

פחות מחודש אחרי שעברו לבת ים, פרצה מלחמת יום הכיפורים. אף אחד מדיירי הבניין לא ידע מה זה "מקלט" או "אזעקה". הילדים הגדולים שיחקו בחוץ וסבא וסבתא ניצלו את העובדה שהתינוקת ישנה וישנו גם הם.

פתאום בשעה 14:00 אחרי הצהריים, נכנס בריצה לחדר הבן הבכור גבי, העיר אותם ואמר "אמא, אבא, יש רעש של אמבולנס אבל אין אמבולנסים!!!"… זאת היתה האזעקה שכולנו שמענו פעם ראשונה בחיים.

לאחר כמה שניות נכנסו לבניין אנשי צבא העורף עם מגפון ותוך כדי שפתחו את המקלט של הבניין זרזו את כל השכנים לרדת אליו. זה היה מחזה הזוי,  בקושי הכרנו אחד את השני וכל אחד מאיתנו ירד למקלט עם הבגדים שהיו עליו: כותנת לילה, נעלי בית וכו'…

אף אחד לא ידע ולא הבין מה קורה, כמה זמן נצטרך להיות שם, מה יהיה עם אוכל ושתייה… הסתכלו אחד על השני ושתקו. כעבור שעתיים בערך שוב היתה אזעקה שונה ואנשי צבא העורף הודיעו לכולם, שאפשר לחזור לדירות.

רק אז הבינה סבתא שהתחילה מלחמה וגם למה בבוקר מוקדם, כשיצאה לבית הכנסת, הרחוב הראשי היה מלא מכוניות ולא לגמרי שקט כמו שכולם אמרו לה שביום כיפור הילדים משחקים בכביש, כי למכוניות אסור לנסוע.

מתוך 14 דירות, רק סבתא ידעה עברית וככה קרה, שבכל ערב, רוב 14 המשפחות שהגיעו מדרום אמריקה (10 מתןך ה- 14) התאספו בבית של סבא וסבתא, בשעה של החדשות בטלוויזיה, כדי שסבתא תתרגם לכולם מה אומרים בספרדית.

כל המלחמה הזאת, כל כך מעט זמן לאחר העלייה, רק חיזקה אצל כולם את הרגשת השייכות לארץ הזאת, רק מעטים מ- 176 העולים שעלו ביחד באונייה חזרו לארצותיהם.

הזוית האישית

מיכלה: שתגדלי תמיד לאור הערכים שקיבלת מהמשפחה.

ליהיא: תודה לך סבתא שבאת לחלוק איתי את החוויה המשותפת הזו. למדתי ממך רבות.