מאגר סיפורי מורשת

כך סבתא מספרת:

הילדות ברומניה

נולדתי בעיר בוקרשט, בירת רומניה, אחרי מלחמת העולם השנייה. ההורים שלי, שבמקור גרו בצפון רומניה, היו ברוסיה בזמן המלחמה, בבריחה מפני הכיבוש הנאצי. שם הם שהו בגטו במשך כשנתיים, עד לסיום המלחמה. לאחר סיום המלחמה חזרו לרומניה והחליטו להשתקע בבוקרשט, שם אני נולדתי. השנים שלאחר המלחמה היו קשות, האוכל היה מועט ונמכר לפי הקצבה, בדיוק כמו בתקופת הצנע בארץ. אפילו חלב לתינוקות לא היה בנמצא. אבי נאלץ לנסוע בכל בוקר לכפר הכי קרוב כדי להביא חלב לתינוקות.

אמא שלי הייתה אז עורכת דין ועבדה מאז ומתמיד במשרה מלאה, כך גם אבי. להיות ילדה יחידה להורים עובדים זה די קשה. זה אומר לבוא לבד הביתה מבית הספר, לדאוג לבד לשיעורי הבית ולהעסיק את עצמי עד השעה 17:00 כשההורים הגיעו.  להוריי היו אלה זמנים לא פשוטים. אמא היתה כבר אז שופטת ואבא רואה חשבון של מפעל גדול. זה הקנה להם מעמד סוציאלי גבוה ומשכורות שאפשרו חיים נוחים כלכלית. אבל בגלל המשטר הקומוניסטי היה אסור להם להדגיש את יהדותם. יחד עם זאת היה להם חשוב לשמור מנהגים יהודיים. בראש השנה וביום כיפור היינו הולכים לבית הכנסת הגדול. אני לא ידעתי עברית, אבל המנגינה של "קול נדרי", של "דיינו" והמשפט "בשנה הבאה בירושלים" מהדהדים לי בראש כל שנה עוד מאז. הורי צמו תמיד ביום כיפור ושמרו בפסח לא לאכול חמץ, ולכן נתנו לי לבית הספר סנדויץ עם מצה. החברות שלי, שלא היו יהודיות, ביקשו להחליף איתי את הכריכים כי הן מאוד התלהבו מהמצות שלי.

החיים בארץ ישראל

עלינו לארץ בדיוק בתקופה של מיתון קשה, בו היה קשה למצוא עבודה. הוריי נכנסו מיד לאולפן כדי ללמוד עברית ואני נרשמתי לשנת מכינה באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנת המכינה לומדים עברית וקורסים שונים שמקרבים את התלמידים למדינתם החדשה. השנה הראשונה בארץ הייתה מוזרה מאוד. בגיל 18 הכל קל, שום דבר אינו נראה מסובך ויכולת הלמידה בשיאה, כך שכעבור כמה חודשים כבר יכולתי להבין את ההרצאות ולהכין שיעורים בעברית. בכל זאת, אני זוכרת את התחושה המביכה של השבועות הראשונים בארץ כאשר לא ידעתי לשאול לאן לפנות ברחוב, מה כתוב על השלטים שלידם עברתי, לקרוא עיתון, להבין מה אומרים בטלוויזיה או בכלל, מה מותר ומה אסור. גם התחושה שכולם ישראלים ואני עוד לא יודעת איך להיות ישראלית.

ירושלים שלי

ירושלים היא עיר מדהימה. גרתי בירושלים את שנות האוניברסיטה עד 1970. עד היום, כשמתקרבים בנסיעה לירושלים ומתחילים לראות את הגבעות שלה ואת האור המיוחד האופף את העיר אני מרגישה סוג של קדושה והתעלות, ואני לא אדם דתי במובן המקובל במחוזותינו, כנראה שזה באמת המקום הנבחר של העם הנבחר. ירושלים בעיני היא העיר הכי יפה בעולם.

המעבר לתל אביב והקמת המשפחה

בשנת 1970 עברנו לתל אביב, היכן שגרו הוריי. לא היתה לנו דירה כך שגרנו 3 שנים אצל הוריי. בתקופה הזו סבא ינקו, שלמד במסגרת עתודה אקדמית, שירת בשירות סדיר בצה"ל. לאחר מכן הוא המשיך בשירות קבע בצבא ואנחנו עברנו לדירה משלנו.

בשנת 1974 נולד ערן. תינוק מדהים עם עיניים כחולות יפות יפות. 4 שנים אחר כך נולדה טלי, תינוקת שנראתה כמו בובה מושלמת. אני עבדתי במשרה מלאה וסבא היה עדיין בצבא, כך שהוא היה מגיע הביתה רק פעמיים-שלוש בשבוע. גם ערן וגם טלי היו ילדים נוחים מאוד. למרות שקשה לתפעל בית, ילדים ומשרה מלאה זה אף פעם לא נראה לי קשה. סבא עזר המון כשהיה בבית. הילדים היו בגנים ואחר הצהריים היינו הולכים לגן השעשועים שמתחת לבית.

הקמת הישוב נילי

הרצון העז להיות ישראלי משמעותי לא עזב אותנו מאז שעלינו ארצה. יום אחד מצאנו את הדרך לממש כמיהה זו – הצטרפנו לגרעין שעתיד היה להקים יישוב. וכך יום אחד, בשנת 1981, היינו בין 19 המשפחות הראשונות שהתיישבו ביישוב חדש – נילי. זאת היתה התנסות יוצאת דופן לבנות ישוב מן היסוד. הגברים הניחו קווי מים וביוב, חברת חשמל הביאה עמודי חשמל וחיברו אותנו לגנרטור ואנחנו גרנו כמה שנים ראשונות בקרוונים. נסענו יום יום לעבודה לתל אביב והדרך עברה דרך כפרים ערביים. היו אלה זמנים אחרים: היחסים עם השכנים הערבים היו ידידותיים מאוד. הם התארחו אצלנו ואנחנו אצלם.

כעבור כמה שנים בנינו את בית הקבע שלנו בנילי וזה הבית שהנכדים שלנו מכירים. נילי היא עד היום אחד המקומות המקסימים לגור בהם, למרות שהצביון שלה השתנה והיא כבר לא הישוב הקהילתי הקטן והחם בו גדלו הילדים שלנו. בשנת 2012 עברנו לתל אביב כדי להיות קרובים לילדים ולנכדים וגם מתוך הכרה שבשלב הזה בחיים כבר לא צריכים בית כל כך גדול. החיים בתל אביב הם שונים בתכלית השינוי מהחיים ביישוב קהילתי. יחד עם זאת אנחנו אוהבים את החיים החדשים שלנו כאן, נהנים מהקרבה לילדים ולנכדים ונוח לנו הקרבה למקום העבודה.

לסיכום, גם אני וגם סבא מרגישים שלקחנו חלק בהקמת יישוב בארץ ישראל וזה היה הדבר המשמעותי ביותר מבחינתנו. זה מה שנתן לנו להרגיש שווי זכויות עם הצברים שהם ישראלים מלידה. עד היום לבנו מלא גאווה כשרואים את הנכדים שלנו שרים את "התקווה" ומטפחים את אהבת הארץ הזאת ושל מה היא מסמלת עבור כולנו – הבית!

מירה ושירה – מצגת סיום

הזוית האישית

תועד במסגרת מפגשי התכנית בביה"ס "רעות".