מאגר סיפורי מורשת

סבתי נעמי נולדה בעיר בגדד שבעירק בשנת 1934. סבתי הייתה חלק ממשפחה בת אחת עשרה נפשות: אמא גילה (גורז'י), אביה משה ועוד שמונת אחיה. סבתי היא החמישית מתוך תשעת האחים.

כשסבתי הייתה בת שתים עשרה עלתה לארץ בעלייה שנקראה"מבצע עזרא ונחמיה" בשנת 1950. כאשר הגיעו העולים החדשים לארץ, ילדים, נשים וטף הביאו אותם למקום שנקרא "שער העלייה". זוהי מעברת עולים הנמצאת בפאתי חיפה. תחילה התבקשו לעמוד בתור ורוססו בחומר חיטוי שנקרא DDT. לאחר הריסוס ורישום המשפחות התבקשו לעלות על אוטובוסים למקום שבו יגורו בדרך קבע.

את סבתי ומשפחתה הורידו בעיירה דרומית ורחוקה בשם "קריית מלאכי"- קסטינה. קריית מלאכי הייתה אזור חולי ולא מיושב. המשפחה התבקשה לבנות אוהלים אשר קיבלו מהסוכנות היהודית, שם גרו בשרב החם ובגשמים העזים. באחד הימים בחורף 1950 החל לרדת גשם שכמותו לא ידעה הארץ בקריית מלאכי, כל אוהלי קסטינה וכמובן של משפחתה של סבתי נסחפו בגשם. כל התכולה המיטות, המצעים, השטיחים, הכלים, הבגדים, והמשפחה נסחפו גם הם. המשפחה נשארה חסרת כל. המשפחה נאלצה לבנות את עצמה מחדש, הילדים הבוגרים יצאו לעבודה בשדות ואילו הילדים הקטנים נשלחו לקיבוצים הקרובים.

עם בגרותה של סבתי בגיל שש עשרה חסכה מעט כסף (לאוטובוסים בלבד) ונסעה לירושלים. בירושלים התחילה סבתי נעמי,על שמה אני קרויה, לעבוד בעבודות מזדמנות מבוקר עד ערב. כאשר בשעות הערב עם כל העייפות יצאה לבלות ולרקוד. כך הכירה את סבי אורי זכרונו לברכה. השניים התחתנו באולם "הארמון" והקימו בית ומשפחה לתפארת. נולדו להם שלושה בנים ובת, אבי הוא הבן השני במשפחה.

סבתי עבדה שנים רבות במזנון הכנסת שעות רבות ובשעות הערב עבדה באוניברסיטה העברית במרכזייה. סבא וסבתא דאגו לכל חסרונם של ילדיהם וזאת כדי שאבי ושאר אחיו לא יחוו את הקושי הכלכלי שחווה הוריהם.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית "הקשר הרב דורי" בגימנסיה העיברית בירושלים, שנת תש"פ (2020). המורההמוביל – אלירן דיין.