מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

העלייה והחיים בארץ ישראל

עדי וסבתא אורה בקשר הרב דורי
סבתא אורה בגיל 16
סיפור חייה של סבתא

שלום, שמי אורה יצחק-פור. נולדתי באיראן בשנת 1955 ועליתי לארץ ישראל בשנת 1964. עלינו לארץ 5 אחים יחד עם ההורים, ובארץ נולדו עוד 4 אחים. אבי ששמו אליהו (ז"ל) רוב חייו היה חולה גם אסמטי וגם מיגרנות. הוא עבד בקרן הקיימת לישראל, ובתקופה אחרת הוא עבד במפעל "ארגמן" (מפעל בדים), בתקופה קצרה הוא עבד בנמל אשדוד ובגלל בעיות בריאותיות שהיו לו ב-ריאות הוא פוטר. היינו חיים בבית מהקצבה של ביטוח לאומי. אמי אילנה (ז"ל) הייתה עקרת בית וטיפלה בילדיה. גדלנו בצריף בגודל 54 מטר מרובע. כאשר הגעתי לארץ עליתי לכיתה ג'. בשנים הללו הייתה המון עלייה מארצות שונות ולכן התחלנו ללמוד את השפה העברית. ההתאקלמות הייתה מהירה מאוד והייתה מרובה בהרבה אהבה וחום. המצב הכלכלי בארץ היה קשה מאוד לכולם ובמיוחד לעולים החדשים. הייתי הילדה הגדולה בבית ותמיד עזרתי לאמי בכל מטלות הבית, לדוגמה: יום אחד היה יום כביסה כי היינו מכבסים ביד, יום אחר היה יום קניות והייתי נוסעת עם אבי באופניים למכולת או לשוק כדי לקנות מצרכי מזון. בימי שישי הייתי עוזרת לאמי לבשל, היינו מבשלות על פתיליות, כך אני גם למדתי לבשל מגיל צעיר מאוד. בגיל 14 התחלתי לעבוד במפעל תפירה כדי לעזור בכלכלת הבית. עבודה זו הייתה כוללת פרויקט בשם "הנוער העובד והלומד" שהוא כולל 5 ימי עבודה, ויום 1 ללימודים.

הוריי לא ידעו את השפה העברית ולכן הייתי צריכה ללוות אותם לכל מקום כדי לעזור להם לתקשר עם אנשים. הלכתי אתם למקומות כמו: קופת חולים, בתי ספר לאחיי, ואפילו ליוויתי את אמי לבית חולים כדי ללדת את אחותי הקטנה שהייתי בת 15. בגיל 19 הכרתי את בעלי חיים כאשר היה בן 26, חבר של אבי הכיר בנינו. לא היינו מתראים הרבה כי הוא היה גר בקריית גת  ואני ביבנה. היינו מתראים בסופי שבוע, פעם אצלו ופעם אצלי. התחתנו לאחר שנה, הוא היה בין 27 ואני הייתי בת 20. היינו צריכים להתמודד עם כל הקשיים לבד כי להורים שלו ולהורים שלי לא היו את האמצעים לעזור לנו מבחינה כלכלית. לכן עבדנו קשה כל יום. לאחר שנתיים מהחתונה נולד בני הבכור ירון אביה של עדי, כיום הוא בן 41 ואמי הייתה המטפלת שלו בגלל המצב הכלכלי. אחרי שנה ו-4 חודשים נולד בני שחר שהיום הוא בן 40 ואמי טיפלה בשניהם. שני בניי היו מאוד קשורים להורי כי את רוב היום היו מבלים בבית איתם. אחרי שמונה וחצי שנים נולד בני השלישי מאור שהוא בן הזקונים שלי, כיום הוא בן31. אמי לא טיפלה בו כי כבר הייתה מבוגרת מידיי, לכן הוא היה במעון ילדים. עד לידתו של מאור עבדתי במפעל תפירה. אחרי הלידה שלו עבדתי בטיפול שני ילדים במשך 10 שנים. לאחר מכן למדתי שני קורסים דרך משרד העבודה במשך שנה. אחר כך טיפלתי בקשישים דרך חברת "מטב".

באותה תקופה, המצב הבריאותי של אבי הלך והידרדר, הייתי צריכה לעזור לאמי בטיפול בו, כמו: לקחת אותו לרופא, לעזור לאמי בקניות. בשנת 1996 התגייס בני הבכור ירון ליחידת צנחנים ושירת רוב הזמן בלבנון. לאחר שנה התגייס בני שחר בשנת 1997 למשמר הגבול ושירת בגבול עזה. היה לי מאוד קשה ששני בני ביחידות קרביות במיוחד כאשר המצב הביטחוני בארץ היה מתוח. כל הזמן הייתי מודאגת והייתי רואה אותם פעם בשבועיים, שלושה, ואפילו גם חודש. הגעגועים היו קשים מאוד. הייתי אופה המון עוגיות ומאפים, או שהייתי שולחת להם לבסיס, או שהם היו באים לחופשה הביתה והיו לוקחים לבסיס ולכל חבריהם שהיו תמיד מחכים לעוגיות ולמאפים שהייתי אופה כי אהבו אותם מאוד. בימי ראשון כשהיו חוזרים לבסיס הייתי דואגת להם לכסף והייתי מאוד דואגת שיגיעו לבסיס בשלום.

אחרי 3 שנות שירות הם השתחררו מהצבא בשלום ואני ובעלי חיים הרגשנו הקלה רבה. אחרי השירות של ירון הוא יצא לעבוד בחו"ל בחברת תקשורת של תשתיות פלאפונים במשך שנה, באותו זמן הוא גם היה בקשר עם אשתו לעתיד שלי. גם שהוא עבד בחו"ל דאגתי לו מאוד. ב-2004 הוא התחתן עם שלי שנולדו להם 4 ילדים שהם נכדי, 3 בנות: נויה עדי ושירה ובן 1: בניה. עם נכדתי עדי אני עושה את העבודה "קשר רב-דורי".

בני שחר חתם קבע במשמר הגבול למשך 15 שנה, ולאחר  15 שנה הוא עבר למשטרה הכחולה. כיום הוא משרת ביחידת לה"ב 433. הוא התחתן בשנת 2005 עם נטלי שהייתה חברת ילדות שלו, נולדו להם 3 ילדים, בת אחת: נועה, ושני בנים: איתי ועמית. בשנת 2006 התגייס בני מאור ליחידת סיירת גולני. השירות הקרבי שלו היה מאוד מאוד קשה . לקראת סוף השירות היה מבצע "עופרת יצוקה" והוא ניצל מפציעה. חברו שהיה קרוב אליו מאוד נפצע בכתף. עקב זה שמאור וחברו ניצלו מהפיגוע הוא התחיל להתחזק בדת ושהשתחרר מהצבא הוא עבד באבטחה בשדה התעופה "בן-גוריון". בתפקיד האבטחה מתקבלים רק יוצאי יחידות קרביות. לאחר שנתיים הוא עזב את העבודה בשדה התעופה והוא רצה להיות תלמיד ישיבה, אני וחיים כהורים לא התנגדנו שהוא יהיה דתי. רצינו שיהיה לו מקצוע לחיים כי הוא ילד מאוד מוכשר. הצענו לו לצאת ללימודים והוא בחר ללמוד מהנדס בניין. תוך כדי הלימודים הוא  התחתן עם חגית בשנת 2013 שהם היו ביחד מגיל 16. כיום, יש להם שני בנים: דויד ומיכאל. היום מאור מהנדס בניין וגם חרדי, הוא שילב את שני הדברים יחד.

בשנת 2012 בעלי חיים חלה במחלת הסרטן בבלוטת התריס ובאותה השנה בני הקטן מאור היה בהכנות לחתונה. למזלנו הרופאים גילו את הסרטן מוקדם, הוא נותח והכל עבר בשלום. באותה שנה הוא עבר תאונת עבודה בפגעה לו בגב, במשך 4 שנים הוא עבר שני ניתוחים בעמוד השדרה. אחרי התאונה של בעלי מצבו של אבי הדרדר והוא נפטר לפני 5 שנים בצער רב בגיל 85. לאחר 2 מאז מותו של אבי בני ירון עבר תאונת דרכים עם אופנוע והוא ניצל בנס, תודה לאל. אחרי שנתיים מאז התאונה נולד לי נכד חדש וקראו על שם אבי אליהו ז"ל. היה מאוד מרגש ושמח בברית ובמיוחד בגלל שגם קראו לו על שם אבי, בניה אליהו. לפני 3 חודשים נפתרה אמי בעצב רב אחרי תקופה שסבלה מבעיות בריאותיות. לי ולמשפחתי היה מאוד קשה כי הם חסרים לנו מאוד וזה עצוב לחיות ללא אימא ואבא. בפסח יצאנו לחופשה משפחתית עם כל הנכדים והבנים. נהינו מאוד ובעלי במיוחד. חזרנו ביום ראשון ב-28.4.19 ובדרך לשדה התעופה קיבלנו הודעה מצערת על ש גואר אמו של בעלי חיים נפטרה בשיבה טובה בגיל 93.

תמונה 1

 

לא בישרנו לו את זה עד שהגענו בחזרה הביתה. סיפרנו לו, מיד נסענו ללוויה.

 

 

 

הזוית האישית

סבתא אורה: מאוד מאוד התרגשתי ונהניתי מכל רגע לכתוב את הסיפור ולהיזכר בעבר שלי. היה לי מאוד כיף לספר לעדי על העבר שלי וגם עדי התרגשה ולמדה עוד על חיי.

עדי: נהניתי מאוד ללמוד על העבר ועל חייה של סבתא שלי ולמדתי והכרתי עוד הרבה דברים שלא יצא לסבתא לספר לי כמו למשל שסבא שלי היה חולה במחלת הסרטן.

מילון

ג'ונם
נשמה

ציטוטים

”"דה מידוניד חובי קוניד" לעשות רק טוב“

הקשר הרב דורי