מאגר סיפורי מורשת

הכל התחיל בשנות החמישים באיראן. הייתי בת 8. באותה עת  עלו היהודים משם לארץ. מכל קצוות מדינת איראן התקבלו כל היהודים בעיר הבירה טהרן לעליה.  על החלק שעברנו בטהרן אני מדלגת. אתמקד בתקופת העליה. הגענו לארץ, לאשקלון שם קיבלנו אוהל שנשאר ע"י הצבא הבריטי.

הייתה זו שנה גשומה במיוחד. החיים במחנה האוהלים היה גן עדן לילדים וגיהנום למבוגרים. אנחנו הילדים השתלטנו מהר על השפה העברית, מה שלא קרה אצל ההורים. אנחנו הילדים מצאנו בוסתנים נטושים ע"י הערבים שברחו, כל יום הבאנו הביתה ירקות ופירות שלא ניתן היה להשיג בחנות האחת והיחידה שהייתה במאהל. בחנות מכרו מצרכי יסוד כמו: סוכר, אבקת ביצים, לחם, אטריות "בן-גוריון", ממתקים.

בתמונה רואים את אמא של סבתא רחל ואחותה

זה לא היה התפקיד היחיד שלנו כילדים. אחד התפקידים העיקריים היה הבאת מים. פעם ביום הגיע למעברה טנק מים. כל משפחה שלחה נציג עם דלי לקבל מים. גם את הלחם קיבלנו באותה צורה אנחנו הילדים נשלחנו לעמוד בתור לקבלת מנת המים והלחם היומי. רוצה לציין שהלחם שקבלנו היה חצי אפוי. אמא הייתה פורסת את הכיכר לפרוסות, מייבשת ורק אחר כך אפשר היה לאכול. בזה לא הסתיים תפקידנו.

לאור זאת התארגנו קבוצות קבוצות והצענו את שרותנו לשני המושבים בסביבה – בית-שקמה וגיאה. עבדנו בחקלאות: איסוף עגבניות, מלפפונים, פלפלים ועוד. בסוף כל יום קבלנו ירקות כשי, ובסוף כל שבוע – קבלנו תרנגולת חיה. מי שלא חווה מחסור – קשה לו להבין איזה שמחה הייתה בסוף שבוע עם תרנגולת כשרה.

הזוית האישית

סבתא רחל: הזדמנות זו הפגישה אותי עם חוויות העבר. היו רגעים שהתרגשתי מאוד.

רן: אני מאוד נהניתי לשמוע את סיפור עלייתה של משפחתי.

אני וסבתא בתכנית הקשר הרב דורי