מאגר סיפורי מורשת

שמי שושנה דיקשטיין (לבנהרץ לפני נישואיי). נולדתי בשנת 1957 בטשקנט בירת אוזבקיסטן  שברוסיה.

עלינו לארץ בשנת תשכ'ו בחודש טבת 1966 באותן השנים ברוסיה שלט הקומוניזם, וכל מי שביקש אישור יציאה מרוסיה נחשב בוגד שאינו מעריך את מה שהמדינה והשלטון עושים בשבילו ואינו נאמן להם. כדי להגיש בקשת יציאה מרוסיה צריכות להיות סיבות טובות ומוצדקות. אחת הסיבות "המוצדקות" שלנו הייתה בקשה לאיחוד משפחות. בארץ ישראל חיו באותם שנים הדוד שלי זלמן זכרונו לברכה, אח של אבא שלי זכרונו לברכה. הוא הגיע לפנינו בשנת תשי'ט( 1959). הוא הצליח לקבל אישור, מכיוון שאשתו (דודתי) היא בעלת אזרחות פולנית. גם לאימא שלי הייתה בת דודה שעלתה לארץ הרבה שנים קודם לכן.

הוריי הגישו בקשה לאיחוד משפחות, אך, לא היה כל סיכוי שהבקשה תאושר. שכן, הוריו כל בני המשפחה של אבא שלי מלבד אחיו זלמן גרו ברוסיה. וכן הוריה של אמי התגוררו ברוסיה. אמי הייתה בת יחידה, שני אחיה נפטרו, האחד במלחמה והשני מת מפצעיו לאחר מלחמת העולם השנייה. כמובן, שקיבלנו סירוב.

באותן השנים היה אסור לשלוח מכתבים לאמריקה, מכיוון שהיא הייתה ביחסי מלחמה עם רוסיה. מה שנקרא "המלחמה הקרה". היינו כותבים לדוד שלנו שאלות בצורה מוצפנת כי הצנזור הממשלתי במשרד הדואר היה פותח ועובר על המכתבים. היו מכתבים שקיבלנו אך היו גם מכתבים שהגיעו אלינו בהם שורות מחוקות. ידענו שלא כותב המכתב מחק שורות אלא הצנזור. היינו שולחים דרך הדוד שלנו זלמן (האח הגדול של אבא שלי) מכתבים לרבי מליובביטש, כאשר אנחנו מכנים במכתב את הרבי "סבא". כדי שהצנזורה לא תמחק את השאלה שלנו. וכמובן שלא הזכרנו אפילו ברמז שה"סבא" גר בניו-יורק כי זה נחשב כקשירת קשר עם מדינות אויב.

עקב מצב כלכלי קשה היינו מקבלים חבילות מחוץ לארץ ובהם דברי ערך, שאפשר למכור ולקנות תמורתם מזון. החבילות הכילו: בדים מיוחדים, מעילי פרווה ומצרכי מזון יקרים ועוד.

היינו לפעמים מקבלים מארץ ישראל מצות מרובעות שהגיעו אלינו פעמים רבות לאחר חג הפסח. לי זכור שהיינו אופים מצות בעצמנו בבית של אחד המכרים, ששם היה תנור מתאים לאפייה ומוכשר לצורך אפית מצות. כמובן, שהעבודה נעשתה בסודי סודות. אספקת המצרכים לפסח הייתה מתחילה לפחות עשרה חודשים לפני החג. היינו קונים תרנגולות או תרנגול הודו או ברווזים ומגדלים אותם בחצר שלנו. השתדלנו לפטם אותם כראוי עד שהם גדלו. צריך להבין שלא כל הזמן הם היו בחצר, מכיוון שהחורף ברוסיה קשה ובימים שהפכו  לשבועות שלמים היינו צריכים להכניס אותם הביתה עם כל המשתמע מכך…

בבית הוריי היה מרתף שהיה מקום שמור מאוד מאוד. בקיץ ובחורף היינו נוסעים לשוק לקנות שקים של תפוחי אדמה, בצל, סלק וגזר. קנינו לפי היכולות והכיס שהיו מאוד מצומצמים ומוגבלים. לקראת החג שחטו את העופות אצל השוחט. שמרנו בסודי סודות את הזמן ואת מקום השחיטה. אחר כך הבאנו הביתה את העוף השחוט. מרטנו את הנוצות ואימא שלי הייתה פותחת את העוף ובודקת את החלקים הפנימיים. פעמים רבות היינו צריכים ללכת לרב לשאול האם העוף כשר? ואחרי שהרב פסק שאפשר לאכול אותו, היינו צריכים להשרות אותו במים, אחר כך למלוח אותו במלח ולשטוף אותו ולבשל.

את השומן שהצטבר בגוף העוף התיכו בסיר על האש וזה היה השמן שבו השתמשנו בפסח המכונה "שמאלץ".  כמעט שלא הכרנו פירות, אולי למעט תפוחי עץ ואגסים שקיבלנו לעיתים נדירות.

מאז שאני זוכרת את עצמי דיברתי עם אימא שלי ברוסית ועם אבא שלי באידיש. ההורים שלי שכרו לי ולאחותי מלמד  שילמד אותנו לקרוא עברית. הוא היה מגיע אלינו הביתה ומלמד אותנו באופן פרטי את אותיות הא-ב וקריאה. ובתמורה הוא קיבל כמה רובלים וארוחת צהריים מבושלת. השכר שקיבל נחשב אז מכובד ויפה.

באחד המכתבים שקיבלנו מהדוד הוא רמז לנו ש"הסבא" מבקש שנגיש שוב בקשה לאיחוד משפחות ושהפעם יש לנו ברכת הצלחה מהרבי. כמובן שהוריי הגישו שוב בקשה. למרות שכפי שסיפרתי קודם, הגשת הבקשה התפרשה אצל השלטונות כחוסר נאמנות למדינה ושזו עבירה חמורה מאוד. העונש הצפוי במקרה הטוב היה פיטורין מהעבודה. ובמקרה הפחות טוב מעצר. שם הוא היה נחקר על אנשים נוספים שאינם נאמנים למולדת ל"אימא רוסיה. בניגוד לכל התחזיות, הפעם כל הבקשות שהגשנו נענו וקיבלנו אישור יציאה ותשובה חיובית לאיחוד משפחות.

האישור – הוויזה ניתן לנו ביום חמישי. אבא שלי חשש שעלולים לבטל לנו את האישור, ואמר שחייבים לברוח מה שיותר מהר. לא להתעכב כדי למכור את הבית ואת הרהיטים ולארוז במכולות אפילו את התמונות אבי פחד לקחת אתו. לי ולאחותי, שהיינו בנות אחת עשרה וחצי ובגיל תשע, הוריי לא גילו שקיבלנו אישור יציאה מרוסיה. הם פחד שמא נדבר על זה עם מישהו וזה עלול לעכב אותנו או לבטל את האישור.

עלייה משפחתית

ארזנו כמה מזוודות עם המצרכים הכי נחוצים ואמרו לנו שאנחנו נוסעים לבקר את בני דודינו שבמוסקבה. טסנו למוסקבה והתארחנו בביתו של בן דוד של אבא שלי לייב חצרנוב ואבי ואמי נסעו לצ'רנוביץ להיפרד מאחות של סבתא של אמי. אמי הייתה קשורה אליה מאוד אנחנו נשארנו וטיילנו קצת בעיר וביקרנו בקרמלין מתוך תחושות של פחד ושל התרגשות ראינו הרבה שוטרים שבודקים כל מטייל בשבע עיניים…

הוריי חזרו ביום שלישי ואז טסנו לאוסטריה לווינה. שם הסוכנות היהודית שכרה את אחד הארמונות היפים בעיר ושיכנה שם משפחות שקיבלו אישור וחיכו לעלות לארץ ישראל. רק כאשר לא היינו כבר על אדמת רוסיה גילו לנו ההורים שאנחנו לא חוזרים לטשקנט אלא ממשיכים לארץ ישראל.

ביום חמישי בלילה נחתנו בלוד והתקבלנו על ידי הדוד שלנו שהביא אותנו לביתו, לדירה בת 3 חדרים לא גדולים ברחוב עזרא בבני ברק שם גרנו כחודש ימים עד שעברנו לכפר חב"ד.

הזוית האישית

סבתא שושנה מספרת לנכדתה מיכל את סיפור עלייתם לארץ ישראל.