מאגר סיפורי מורשת

שמי ננסי, נולדתי בשנת 1954 בפרס (כיום איראן), בעיר טהראן, להוריי ראובן ואילנה פורת. יש לי שלושה אחים הגדולים ממני.

הייתה לי ילדות מקסימה, גרתי בוילה מאוד גדולה עם חצר ענקית וכל יום בחצר שלנו הילדים של השכנים ואחיי שיחקו ביחד. כשהייתי בת חמש, הייתה לי כלבה בשם פיפי, איתה שחקתי טיילתי והנהנתי בכל רגע. בשנת 1963 עליתי עם כל המשפחה לארץ ישראל. עם המון בכי נפרדתי מכלבתי פיפי ומסרנו אותה לכלבייה.

בשנת 1972 התחתנתי עם בעלי אדוארד ובשנת 1973 בתי הבכורה לימור נולדה. בשנת 1978 בני איציק נולד. בעלי, אדוארד טס מישראל לפרס בשנת 1976, ושם שירת 6 חודשים בצבא וסיים את תפקידו כקצין. אחרי שנה אני ובתי הצטרפנו אליו. לאחר חצי שנה, כאשר הייתי בהריון שני, חזרנו לארץ כדי ללדת, ושוב חזרתי עם בני בן החודש ובתי בת החמש ובעלי. חזרנו לפרס כיוון שבעלי עבד כמהנדס בניין והרוויח שם מאוד יפה וכך נשארנו כמה שנים בפרס. כשראינו שאנחנו מספיק מסודרים, החלטנו לחזור למשפחה בארץ.

לצערי השהות שלנו בפרס הייתה קצרה כיוון שלאחר שנתיים התחילה מלחמת איראן-עיראק, שדה התעופה נסגר ומשם התחיל הלחץ הנוראי איך לחזור לארץ! לאחר כמה חודשים של דאגה נוראית שלנו ושל המשפחה בארץ, בני משפחתי הציעו לנו שיסדרו לנו סוג של בריחה. הייתה קבוצה של אנשים שתמורת כסף היו מתכננים את מבצע הבריחה לארץ. בוקר אחד קבלתי טלפון מבחור ששמו ג'אן, הוא דיבר איתי בפרסית שוטפת ואמר שרוצה לבוא לבקר אותנו וכמובן שבתאום עם אחי ידעתי מיד במה מדובר. ג'אן היה הבחור הישראלי שהגיע לביתנו, הוא דיבר איתנו עברית שוטפת. בשיחה הוא הנחה אותנו כיצד תתבצע הבריחה, ולאחר מכן חשבתי לעצמי שאני מקבלת תפקיד מאוד מאתגר כמו בסרט מתח.

המסע לארץ

המסע התחיל אחרי חודש מהיום שג'אן הגיע אלינו. באותו בוקר יצאנו למסע המתוח שלקח 12 ימים עד שהגענו לארץ. תחנה ראשונה הייתה בשדה התעופה של טהרן, משם טסנו טיסה פנימית כמו במרחק של תל אביב ואילת. טסנו עם תיק קטן ללא אוכל וללא שתייה. אחרי טיסה של כשעה הגענו לעיר קום (בפרסית: قم,  קֹם). בחוץ חיכה לנו בחור צעיר שלפי הסימנים שסיפר לנו ג'אן הבנו שהוא האדם שאתו אנחנו ממשיכים את המסע. ניגשנו אליו והוא הסיע אותנו בטנדר, הנסיעה הייתה ארוכה מאוד ומעייפת, בדרכי עפר ובמדבר.

כשהחושך כבר ירד ,עשינו הפסקה קצרה במקום מחבוא כדי שלא יראו אותנו. לפנות בוקר שני אנשים אחרים הסיעו אותנו באוטובוסים צבעוניים ומקושטים ושוב הנסיעה הייתה מאוד לא פשוטה, היא נמשכה כעשר שעות,עד שהגענו לפקיסטאן.

לקחו אותנו למלון קטן מאוד ומוזנח (כל הימים הללו היינו עם מעט מאוד מים ומעט מאוד פיתות שהמבריחים נתנו לנו). היינו צריכים להישאר במלון בעיר קראצ'י בפקיסטאן, שם יצאנו קצת וקנינו פירות וירקות. חזרנו למלון לעוד יומיים, עד שיסדרו לנו דרכונים שנוכל לטוס לטורקיה. כל זה תמורת כסף כשוחד לתחנת המשטרה של פקיסטאן, שם קיבלו מאתנו את הדרכונים. לאחר יומיים סידרו לנו טיסה לטורקיה. עדיין המתח היה בעיצומו עד שטסנו והגענו לטורקיה.

ברגע שנחתנו בטורקיה היינו רגועים, כל המתח היה כבר מאחורינו. היינו רעבים, עייפים וצמאים ועם בגדים מוזנחים. הדבר הראשון שעשינו היה לקנות בגדים ונעליים ולאחר מכן חזרנו למלון ועשינו מקלחת טובה מאחר שכל הימים לא התקלחנו וכמובן הלכנו גם לאכול. קנינו כרטיס טיסה לארץ. לאחר שלושה ימים טסנו לארץ. נחתנו בשדה התעופה בן-גוריון, והנחיתה מאוד ריגשה אותנו. כאשר פגשנו את המשפחה זה היה הרגע הכי משמח והודנו לאל שהגענו בשלום לארץ.

הזוית האישית

ננסי: סיפרתי את הסיפור הזה לנכדתי אור כי זו חוויה שלעולם לא אשכח ורציתי לשתף אותה עם הסיפור המרגש , שבחיים יש עליות וירידות ולפעמים קשיים וצריך להיות תמיד חזקים ולא לוותר.

אור: מאוד התרגשתי מהסיפור של סבתי ומאוד שמחתי שהם הגיעו לארץ ולא ויתרו. סבתא היא בשבילי דמות להערצה, ותמיד מלמדת אותי דברים חדשים, ואני מאוד שמחה שהיא משתתפת איתי בקשר הרב דורי.