מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1930, בעיר אוג'דה שבמרוקו. בשנת 1940 בהיותי בן 10, גירשו את כל הילדים היהודים מבית הספר. נזרקנו החוצה מכל מסגרת ואילצו אותנו להיכנס ללמוד תורה בלבד. למדנו תורה בישיבה עד 1948. בשנת 1948 בהיותי בן 17, היה פוגרום בעיר שלנו, במקום שנקרא ג'ראדא, נהרגו ממשפחתי 13 אנשים אחים ואחיות, דודים ודודות.

לאור האירוע שקרה, החלטנו לעזוב את מרוקו. התאספנו כל המשפחה, היינו שישה אחים והורים והחלטנו לעלות ארצה. באנו לאלגיריה, שם לקחו אותנו אנשי הציונים למרסיי שבצרפת. במרסיי היה מחנה פליטים בשם מחנה גרנד ארנס. שם התאספו הרבה עולים חדשים לעלות לארץ ישראל. הביאו אנייה גדולה שנקראה פוניורק ששימשה קודם לבהמות ואנחנו עלינו באנייה זו לא"י.

בתוך האנייה היה צפוף מאוד, והיו קשיים רבים בדרכנו ארצה. ביום השני נקלענו לסערה בים וההורים התחילו להתפלל להרגעת הסערה. אני, ממה שאני זוכר הייתי חדור מטרה וכלל לא הרגשתי פחד. ההורים פחדו מאוד והתפללו במשך זמן רב. התפילות נענו והאנייה חזרה להפליג כראוי. הגענו תוך כמה ימים לנמל חיפה וכאשר הגענו לנמל, ריססו אותנו בדי די טי ושלחו אותנו לפרדס חנה. בינתיים אני גוייסתי לצבא, למחנה 80, מחנה גדנ"ע. הוריי נשארו במחנה עולים בפרדס חנה.

אני חייל בצבא הגנה לישראל ורציתי ליישב את הוריי בירושלים. הלכתי לקצין העיר וביקשתי מהם דיור להוריי מכיוון שהם גרו באוהלים והיו להם שם קשיים רבים. בקצין העיר  נענו לבקשתי והם הראו לי דירה מהדירות הנטושות של הערבים שגרו שם. ראיתי את הדירה והחלטתי להביא את הוריי לשם. קיבלתי חופש מהצבא, הלכתי מיד להוריי והבאתי אותם לבית בירושלים. לא היו מים וחשמל. סידרנו מים וחשמל והתיישבנו בדירה. הזמנים היו קשים מאוד.

השנה היא 1949, לא הייתה עבודה להוריי ובקושי הצלחנו לקיים את עצמנו. היינו משפחה של שמונה נפשות עם ילדים קטנים והיה קשה לנו להתקיים. לא היה ביטוח לאומי ולא תנאים סוציאליים, הורי היו מבוגרים והיה קשה מאוד. ההורים קיבלו תמיכה מהצבא, שם הבינו שאני המפרנס היחידי. אחרי שנתיים של צבא השתחררתי ויצאתי לחיים אזרחיים לעזור להורים להתפרנס.

הלכתי ללשכת העבודה ועמדתי בתור כמו כולם לקבל עבודה. מרחוק ראה אותי איש ממפעל לנעליים ששהה במקום כדי לבחור אנשים למפעל. קרא לי לבוא הצידה ואמר לי שרוצה לשוחח עמי. שאל אותי מהיכן אני וסיפרתי לו שאני ממרוקו ושאני מעוניין ללמוד מקצוע. הוא שאל אם אני רוצה לעבוד ואני עניתי בחיוב. הוא מבחינתו ענה לי שיש לו עבודה אבל שלושה חודשים אני אצטרך לעבוד בחינם. למדתי את המקצוע במשך שלושה חדשים וכשסיימתי קראו לי למשרד ואמרו לי שמהיום אתחיל לקבל לירה ליום. עבדתי שם במשך כמה שנים ואחרי כן מינו אותי כמנהל עבודה. מאז שקיבלתי על עצמי את התפקיד הוסיפו לי דרגה במקום העבודה והמשכתי לעבוד במפעל במשך 40 שנה.

הזוית האישית

איתי הנכד: אני מאוד נהניתי שעבדנו ביחד על הסיפור ושלמדתי דברים חדשים על סבא.

סבא: החוויה שלי היא לראות את אחד מנכדיי האהובים יושב ולומד ברצינות ואני הסתכלתי על זה והתרגשתי מאוד בראותי את נכדי מתעניין בי ובמשפחתי.