מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

העלייה מסלוניקי

סבא יוחנן עם נעם נכדתו וליה חברתה
דודיו של סבא יוחנן בחוץ לארץ
סיפור העליה של הוריו של סבא יוחנן

שמי יוחנן, נולדתי בשנת 1951, בן שני להורים ניצולי שואה מיוון. למרות שאני לא הבכור קיבלתי את השם יוחנן על שם סבי.

מאחר ואני יליד ישראל אין באמתחתי סיפור עלייה. מאחר וסיפור העלייה של הורי קשור לעלייה ולהקמת מדינת ישראל בחרנו ליה, נעם ואני בנושא העלייה של הדור שהקדים אותי: הוריי. לאחר השואה, הגיעו הוריי לעיר הולדתם סלוניקי על מנת לחפש ניצולים ממשפחתם, אך לצערם לא נותר אף אחד ממשפחתם. שם, בבית הכנסת, הוריי נפגשו והחליטו להקים משפחה חדשה.

בשלב מסוים, בתחילת שנת 1946, הגיעו שליחי העלייה של ההגנה ושכנעו אותם לעלות לארץ ישראל (שנקראה אז פלשתינה). הם עלו עלייה לא חוקית באניית המעפילים "חביבה רייק", שהייתה אניית המעפילים האחרונה שנוסעיה ירדו בחופי הארץ. הם נתפסו על ידי הבריטים והובלו למעצר בעתלית. כל הספינות שבאו אחר כך הובלו למעצר במחנות בקפריסין.

לאחר חודשיים במחנה המעצר, שוחררו הוריי ועברו לגור במעברה בחולון. סבא רבא של נעם (סבא פפו, אבא של סבא יוחנן) הלך לעבוד כסבל בנמל תל אביב. הסיכונים היו רבים. בדרך לעבודה, היו יורים עליו פורעים מהמסגד באבו כביר ומהמסגד בשכונת מנשייה. מפחד היורים, המשפחה עברה לגור בדרום תל אביב, בשכונת שפירא, ושם נולדתי אני וגם שני אחיי.

אוכלוסיית השכונה הייתה מורכבת רובה ככולה מעולים מיוון וטורקיה, והם הביאו אתם את התרבות הספרדית-יוונית-טורקית. עד להליכתם של הילדים לגן חובה, כל הילדים דיברו לדינו. המאכלים ומסורת חלוקת האוכל לפי הימים הובאו מהגולה. ביום שישי בצהריים היו אוכלים "פיז'ונס" (שעועית) ובערב שבת המסורת הייתה לאכול דגי ים שנקנו ישירות מהדייגים.

בחגים שבועות, ט"ו בשבט, פסח, ראש השנה וסוכות היינו אוכלים אוכל מיוחד, כגון: אשורה, סוטלץ' ופסטליקו. אני גדלתי בצריף ובו חדר אחד לכולנו, הורי ושלושת האחים.

למרות שסבא פפו לא ידע עברית, הוא הצליח לעבוד ולהביא פרנסה הביתה כסבל בנמל תל אביב ובנמל יפו. למרות התנאים הכלכליים הלא נוחים היינו מאושרים כי בעצם לא ידענו שמעבר לשכונה קיימות שכונות אחרות שמצבן הכלכלי היה טוב יותר, ולכן לא חשנו מקופחים. נהנינו מכל רגע, מהחיים ומהווי השכונה.

עד שאני הלכתי לגן בגיל 5, לא ידעתי שבעצם אין לנו משפחה חוץ מדוד חיים, משום שהורגלנו על פי המסורת הספרדית לקרוא לכל אדם מבוגר דוד ודודה. זאת, עד שבגן ילד ממשפחה ישראלית אמר לי בעת "מריבה" שלא באמת כולם דודים, ובעצם אף אחד מהם לא דוד. כששאלתי את אמי, היא אמרה לי שאנחנו משפחה של ניצולי השואה מסלוניקי ולכן קוראים להם דוד ודודה.

בפעם הראשונה שיצאתי מתחומי השכונה הייתי ברחוב אבן גבירול בתל אביב. התמונה שהתגלתה לעניי והדהימה אותי הייתה כמות המכוניות ופנסי התאורה כי אצלנו בשכונה היו פנסי רחוב רק בכניסת הרחוב וביציאה. מאחר וכמעט לא היו מכוניות בשכונה, לא היו כבישים סלולים.

למרות התנאים הקשים חונכנו על כיבוד אב ואם וכיבוד הזולת. אחי הצעיר כמעט סיים קורס טייס והוא היום אחד המנהלים הבכירים בתעשייה האווירית. אני משמש כמורה לנהיגה ומלמד את בני ישראל הצעירים כיצד לנהוג ולהתנהג בכביש. אחי הגדול עוסק בסחר במוצרי חשמל ואנחנו מאוד מקובלים בחברה שאנו נמצאים בה.

אני מקווה שפרק זה העוסק בשנים הראשונות של המשפחה בארץ ישראל ישמש אנשים שיקראו את הסיפור הזה בעתיד וילמדו ממנו.

יוחנן מטלון תרם שני סיפורים נוספים למאגר המורשת, לקריאתם לחצו על הקישורים:

שואת יהודי יוון בצל הקורונה 

הצעד הראשון שלי בעולם המודרני

 

הזוית האישית

סבא יוחנן: בהתחלה חשבתי שאעבוד רק עם נכדתי נעם ואז הצטרפה אלינו חברתה ליה, ושמחנו מאוד לעבוד גם איתה. נהניתי מאוד לספר להן על החוויות שעברתי ושעברו הוריי. במיוחד שמחתי מההתעניינות שלהן בנושא.

נעם: מאוד התעניינתי לשמוע את הסיפורים שסבא סיפר ומאוד נהניתי לעבוד ביחד אתו ועם ליה.

ליה: מאוד נהניתי ללמוד על העבר של סבא של נעם ונהניתי לעבוד עם נעם וסבא שלה.

מילון

"חביבה רייק"
אוניית מעפילים שארגן המוסד לעליה ב' של "ההגנה". נקראה על שם צנחנית היישוב במלחמת העולם השנייה שנהרגה בעת מילוי משימתה, חביבה רייק.

ציטוטים

”"למרות התנאים הכלכליים הלא נוחים היינו מאושרים"“

הקשר הרב דורי