מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

העליה שלי לישראל מלוד'ז שבפולין

סבא ואני בספריית בית הספר "פעמונים"
סבא מאיר בילדותו
הסיפור שלי מתחיל בעיר לודז' ב-31 במאי 1947

הסיפור שלי מתחיל בעיר לודז' בתאריך 31 במאי 1947. נולדתי כבן יחיד לאימא דנוטה ואבא מיכאל, ניצולי שואה שיצאו בחיים בשנת 1945 מהתופת של אושוויץ. הסבתות והסבים שלי נרצחו שם. הוריי התחתנו בשנת 1947 ובשנה זו נולדתי. גרנו ברחוב פיוטרקובסקה 88 בעיר לודז'. גרנו בדירה בת 4 חדרים וחלקנו אותה עם האחות של אמי ובעלה. הייתי ילד מאושר מכיוון שביליתי המון עם הורי ודודי. אימא עבדה כמנהלת חשבונות בחברת טקסטיל ואבא עבד כטכנאי מכונות ובערבים השלים את לימודי ההנדסה.

אני בילדותי

תמונה 1

גדלתי כילד רגיל והמילה ׳יהודי׳ לא הוזכרה בבית. הורי נהגו כך כי פחדו שכילד יהודי יציקו לי. למדתי בבית ספר עממי, לא יהודי, ואף נהגתי עם חברי הגויים להציק לילדים יהודים. אימא שלי נקראה לבית הספר לא פעם בשל כך. בשנת 1956 הוריי החליטו שהם רוצים לעלות לישראל והגישו בקשת הגירה לשלטונות הפולנים. בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה היה בפולין שלטון קומוניסטי והשלטונות הקשו על היהודים המבקשים לעלות לישראל לעזוב את פולין. בתחילת שנת 1957 קיבלנו משלטונות פולין אישור לעלות לישראל ובתאריך 1 במרץ 1957, כשאני בן 10 ותלמיד בכיתה ג', הוריי, אני ושתי מזוודות יצאנו למסע.

הוריי ואני

תמונה 2

החלק הראשון במסענו זה היה נסיעה ברכבת מהעיר לודז׳ עד הגבול עם צ'כוסלובקיה. שוטרי הגבול הפולנים לקחו לנו בגבול את הדרכונים הפולנים שלנו ובזאת נשללה מאיתנו האזרחות הפולנית. קיבלנו אישור מעבר. החלפנו רכבת לרכבת צ'כית ויצאנו בדרכנו לוינה באוסטריה. מוינה המשכנו ברכבת לרומא באיטליה ושם המתנו לאנייה איתה נפליג לישראל. בתקופה הזאת אמא שלי הייתה בהריון מתקדם, ומאחר והשלטונות האיטלקים פחדו שאימא תלד בזמן ההפלגה באנייה, הוחלט שנטוס לישראל.

ההגעה לישראל

בתאריך 17 בחודש מרץ 1957 נחתנו כעולים חדשים בנמל התעופה לוד (לימים נמל התעופה בן גוריון). התאריך העברי בו נחתנו בישראל היה י"ד באדר ב' תשי'ז , חג פורים. אחרי תהליך קליטה ורישום הפנו אותנו לבית מלון "מונופול" בתל אביב. מלון זה היה ביתנו במשך החודש הראשון לשהותינו בישראל. המלון היה ממוקם במרכז תל אביב וביום בו הגענו התקיימה לא רחוק ממנו העדלאידע. אחרי שהתמקמנו במלון יצאתי עם הורי לצפות בעדלאידע. בדרכנו לשם, להפתעתנו הרבה, פגשנו את אלה אשתו של רומק, אחיו של אבא. המפגש היה מפתיע מאוד ומרגש כי הם לא ידעו מתי נגיע לישראל. באותו יום כמובן פגשנו את שני אחיו ואחותו של אבי ומשפחותהם אותם לא ראה הרבה שנים. כעבור חודש להגעתנו לישראל עברנו לגור בדירתנו החדשה ברמת חן. הדירה הייתה חדשה לגמרי ובשבילנו זו היתה שמחה גדולה. כעבור מספר ימים נולד אחי רוני, הצעיר ממני בעשר שנים. אבא התחיל לעבוד במקום עבודה חדש ואני התחלתי ללמוד בבית ספר עממי בכיתה ג'.

ביום הראשון בבית הספר לקח אותי מנהל בית הספר, ליווה אותי לכיתה החדשה והציג אותי בפני תלמידי הכיתה. המנהל סיפר להם שאני עולה חדש מפולין ושאל האם ישנו מישהו מהתלמידים שמוכן לסייע לי בתקופת ההסתגלות הראשונה. ילד אחד הרים את ידו ואמר שהוא מוכן לעזור לי. לילד קוראים יעקב ואנחנו חברים עד היום, חברות שנמשכת שישים ואחת שנים. התקופה הראשונה שלי בישראל הייתה לא קלה: ארץ חדשה, שפה חדשה, אח חדש, חברים חדשים, הכל חדש. מהר מאוד למדתי עברית, התחברתי עם ילדי הכיתה וגדלתי כילד רגיל ושובב. בכיתה שלי למדה ציפי שביט שכבר אז הצחיקה אותנו מאד. בכיתה המקבילה למדה שולי נתן שהתפרסמה בשירה של נעמי שמר "ירושלים של זהב". הייתי חניך ולאחר מכן מדריך בתנועת הנוער "הצופים". שרנו ורקדנו הורה בערבי שישי, יצאנו יחד לטיולים בארץ, מחנה ג'ימבורי ומחנות עבודה בקיבוצים, היה כיף אמיתי. לפני חמש שנים חגגנו חמישים שנה להקמת שבט צופי רמת חן. אחרי סיום בית הספר היסודי למדתי במשך ארבע שנים בבית ספר תיכון מקצועי. בתקופת התיכון יעקב ואני לא המשכנו ללמוד ביחד אך המשכנו להיות חברים ולהיפגש בזמננו החופשי, גם עם יתר החברים בתנועת הצופים. לאחר סיום התיכון התגייסתי לצה"ל. שירתתי בחיל החימוש, בתקופת שירות החובה שלי פרצה מלחמת ששת הימים. לאחר שחרורי מצה"ל התחלתי ללמוד לימודי הנדסה. בתקופת לימודי יעקב חברי הכיר לי את רבקה שכיום היא אשתי. לאחר סיום לימודי באוניברסיטה הוסמכתי כמהנדס מכונות ויצאתי לדרכי המקצועית. במהלך השנים נולדו לנו שלוש בנות: עינת, קרן ואורית. בשנת 1986 יצאנו כל המשפחה לארצות הברית במסגרת עבודתה של רבקה, למשך תקופה של ארבע שנים. לאחר חזרתנו לישראל בשנת 1990 בנינו את ביתנו ברעננה. עשיתי הסבה למקצוע מחשבים וניהלתי פרויקט מחשוב במרכז המחשבים של התעשייה הצבאית ומזה שנתיים אני גמלאי של חברת היולט פאקרד. אני מתנדב בעמותה העוסקת בקשר בין נוער ישראלי מרעננה לבין נוער בגרמניה. אני עושה זאת כי סבי וסבתותי נספו בשואה, הורי ניצלו מהתופת –  ואני רואה חשיבות עליונה בקשר זה למען עתיד טוב יותר.

אני בפעילות התנדבותית בעמותת הנוער

תמונה 3

רבקה הקימה וניהלה את יחידת המחשוב בעיריית רעננה והיום היא גמלאית של משרד הביטחון ועיריית רעננה. בתנו הבכורה עינת התגייסה לצה"ל והיתה קצינת ח"ן, כיום משרתת במשמר הגבול. היא קצינה בכירה ואימא לשתי בנות מקסימות: ליאור וגאיה. קרן למדה בתיכון אוסטרובסקי ברעננה, לאחר סיום התיכון שירתה בצה"ל כמש"קית תנאי שירות, כיום היא עובדת בחברת סחר אלקטרוני ואימא לשני ילדים מקסימים: עמית ומאיה. אורית למדה בתיכון אוסטרובסקי ברעננה, בצה"ל שירתה כפקידת מבצעים בטייסת תעופה בחיל האוויר. היום אורית עובדת בליווי התפתחותי של ילדים עם צרכים מיוחדים ואימא לשלוש בנות מקסימות: נועם, עופרי ונטע.

המשפחה המורחבת

תמונה 4

כיום רבקה ואני גאים על המשפחה שהקמנו, מתנדבים, נהנים מתרבות הפנאי, נפגשים עם חברים, מטיילים ועוזרים לבנותינו ונכדינו ככל שנדרש.

הזוית האישית

הנכדה נועם: היה לי מאוד כיף לעבוד עם סבא ולשמוע את עברו.

סבא מאיר: אני מודה לנועם נכדתי האהובה על כך שביקשה ממני להצטרף לתכנית הקשר הרב דורי. אני עובר איתה חוויה אדירה שתהיה איתי לעד. אני מקווה שנועם עוברת חוויה דומה.

תמונה 5

מילון

מש"ק
מפקד שאינו קצין. נגד או חוגר (חייל סדיר שאינו קצין) הנושא בתפקיד פיקודי (יש חיילים הסרים למרותו) או באחריות על תחום מקצועי השונה מזה של יתר החוגרים והנגדים ביחידתו. (ויקיפדיה)

הורה
הורה הוא ריקוד עם שמוצאו בבלקן (מריקוד הכוראה), כיום הריקוד נפוץ גם מחוץ לו. הוא הגיע עם העליות ממזרח אירופה לארץ ישראל, כנראה ברוך אגדתי הביאו ממחוז הולדתו, בסרביה (אז ברומניה). ההורה מאפיינת את תרבות היישוב בארץ ישראל מאז אותה תקופה והפכה מזוהה עם הציונות ועם ישראל. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”בכיתה ה' הכרתי ילד ושמו יעקב שעזר לי בבית הספר, ואנחנו חברים עד היום“

הקשר הרב דורי