מאגר סיפורי מורשת

שמי ריטה בן עטר. המשפחה שלי גרה בעבר באלכסנדריה שבמצרים. לשם הם הגיעו מלבנון, בהגירה גדולה של משפחות יהודיות. במשפחה שלי שמונה נפשות, אני הצעירה ביותר. במצרים אבי היה נהג אוטובוס של האנגלים ששלטו אז במצרים, אמי עבדה כתופרת.

אני בגיל 16

ערב אחד בשנת 1949 הגיע אחי הגדול ג'וזף בריצה הביתה ואמר להורים שלי שחייבים לעזוב את הבית מיד כי מחפשים אותו המשטר במצרים, מכיוון שהוא היה בתנועת הנוער של המחתרת היהודית. ג'וזף אסף בחיפזון כמה בגדים וקצת כסף וברח ואנחנו, ההורים והאחים התארגנו במהירות. התלבשנו בבגדים רבים, אחד על השני, ומעל הבגדים לבשנו בגדי ערב חגיגיים כאילו אנחנו הולכים לחתונה. ענדנו את התכשיטים שהיו לנו, את היתר החבאנו בבגדים. ארזנו דברים חשובים ויצאנו. לפני שיצאנו, נתנו מפתח לשכנה והסברנו שאנחנו נוסעים לחתונה, והסברנו כי אם לא נשוב הלילה, זה מפני שנלון אצל בני משפחה אחרי החתונה, כך ניתן היה ל"הרוויח זמן" לפני שיחפשו אותנו.

מהבית נסענו אל הנמל, שם היו אוניות גדולות אשר הפליגו למרסיי שבצרפת. עוד באותו הערב נקנו הכרטיסים והפלגנו למרסיי. במרסיי היו נציגים של הסוכנות היהודית, אשר סייעו למשפחות יהודיות לעלות ארצה. שהינו במרסיי במחנה מעבר, ובזמן ההמתנה הגיעו לאט לאט כל המשפחה המורחבת – דודים ובני דודים. אחרי המתנה של כחודש, רצינו לעלות על אונייה שמפליגה לישראל. אני הייתי פעוטה קטנה, בכל פעם שעלינו על האונייה, הייתי נבהלת מהרעש והצעקות מסביב ובוכה ובוכה. מהבכי עיניי היו אדומות ואפי נוטף, לכן לא הרשו לנו לעלות על האונייה, מפני שחששו שאני חולה ושאדביק את יתר הנוסעים (באותן שנים החשש ממגפות היה גדול, ונזהרו בכל דרך). רק לאחר מספר ניסיונות, כאשר אנחנו מחכים חודש ימים במחנה המעבר, בין ניסיון אחד לשני, אחרי שהות של חצי שנה במחנה המעבר, הצלחנו לעלות על האונייה ולהפליג לישראל. ארצה הגענו בשנת 1950, כשנתיים לאחר קום המדינה.

בחתונה

בישראל, אספו אותנו מנמל חיפה אל מחנה העולים "שער עליה" בחיפה. הייתי אז בת 3 וחצי בערך. אחרי שהות קצרה, פיזרו אותנו למעברה בטירת הכרמל, קיבלנו אוהל עם שלוש מיטות של הסוכנות ושמיכות וגרנו שם במשך כחצי שנה. בחורף 1951, בערך אחרי שנה, היה שיטפון גדול וגשם חזק מאוד ירד. האוהלים נשטפו בגשם, וכל המחנה הוצף והתמלא בבוץ ומים. את הילדים פינו למשפחות אמידות שחיו בחיפה, בכרמל. אני הייתי קטנה מידי ולכן השאירו אותי. האחים שלי התארחו כולם אצל משפחות.

למחרת השיטפון כל הילדים הגדולים חזרו הביתה ברגל, וירדו דרך ההר. לאחר השיטפון לא היה לאן לחזור, האהלים שלנו נשטפו. לכן המשפחה קיבלה צריף במקום האוהל. לאחר מספר חודשים עברנו לגור בדירת שיכון, שם חיה אמי עד ליום מותה. בינתיים, אחי הגדול כבר התגייס לצנחנים ומאוחר יותר, בשנת 1953, נפל בפעולה בירדן.

סבתא וסבא ביום החתונה

הזוית האישית

תמר: גיליתי המון דברים חדשים שלא ידעתי על סבתא ונהניתי מאוד לעבוד איתה.

ריטה: היה לי כיף ונהניתי. שמחתי לראות איך שתמר נכדתי מתעניינת בעלייה שלנו לארץ.