מאגר סיפורי מורשת

ילדותי בקארשי

נולדתי באוזבקיסטן, בעיר קרשי, בשנת 1958, להורי: זבולון ויפה ז"ל. קרשי – היא עיר השוכנת בדרום אוזבקיסטן, ומשמשת כבירת מחוז קשקדריה. העיר מרוחקת כ-520 קילומטרים מהבירה טשקנט, וכ-335 קילומטרים מגבול אוזבקיסטן-אפגניסטן.

בעיר קרשי גרנו בבית גדול בעל שמונה חדרים עם חצר שהקיפה את ביתנו. בבית הזה העברתי את ילדותי עם שבעת אחיי ואחיותיי. בית זה היה משותף גם עם הדודים שלי שמנו שמונה נפשות. לאחר בואי מבית הספר עזרתי לאימי בעבודות הבית ולאחר מכן הייתי יוצאת עם חברותיי והיינו משחקות במשחקים שונים בחצר. שיחקנו בחבל, בכדור ובעוד משחקים. באזור שבו גדלנו, דיברנו בשפה הרוסית והבוכרית, אלו היו השפות המקומיות.

שמירת מנהגי היהדות בין הגויים

על אף שחיינו וגדלנו בין הגויים נהגנו לשמור על מנהגים והלכות של עמנו, העם היהודי. בחודש תשרי, בראש השנה, היינו נוהגים להתאסף כשלוש משפחות ולחגוג את החג במשך יומיים. נהגנו לבנות כמידי שנה בשנה סוכה ענקית לכל המשפחה ואליה הוזמנו אורחים רבים. שמרנו על עוד מנהגים שונים במעגל השנה, וחגגנו אותם. היינו אוכלים מאכלים מסורתיים בוכרים, כמו: דושפרה (אלו הם כיסוני בשר), אושפלאו, שולה,סמבוסק ועוד מאכלים כמיטב המסורת הבוכרית.

העליה לארץ

לאחר לימודיי בתיכון המקומי, בהגיעי לגיל שבע – עשרה, נישאתי לבעלי, רחמים. בהיותי בגיל שלושים – ושש עליתי עם בעלי וחמשת ילדינו לארץ- ישראל, היה זה בשנת 1994. תחילה נסענו ברכבת מהעיר בוכרה (בהמשך הזמן עברנו מהעיר קרשי לעיר בוכרה) לעיר מוסקבה, בירת רוסיה. משם לקחנו מטוס לוינה, ומשם המשכנו את דרכינו  לארץ- ישראל. בבואנו לארץ התמקמנו בעיר ירושלים, בעלי הלך לעבוד בעירייה ואני התמסרתי לילדיי בבית. עם הזמן התחלנו להתקרב יותר ויותר אל היהדות. כאשר ילדיי גדלו  הם הלכו כולם לישיבות, התחתנו והקימו בתים טובים בישראל.

כיום אני סבתא לנכדים רבים, כולם הולכים בדרך הנכונה שטווינו להם, בדרך היהודית הצרופה.

הזוית האישית

יעל אשרוב מתעדת את סיפורה של מרים מורדכייב.