מאגר סיפורי מורשת

שמי סמי ארפי, נולדתי במרוקו לפני 67 שנה בעיר קזבלנקה. יש לי המון זכרונות טובים מילדותי. גרנו ליד הנמל. אחי הגדול היה לוקח ומחזיר את כל אחיי מבית הספר הצרפתי שבו למדנו " אקול פרנסז". פעם בשנה היינו נוסעים לבקר בקברי צדיקים. בימי שבת אבי היה לוקח את כל המשפחה לאכול במסעדת דגים טובה. זה היה הבילוי המשפחתי שלנו. עוד אני זוכר שאבי היה לוקח את הבנים לחמאם (סאונה). אני לא שוכח עד היום את החמין שאימי היתה מכינה בימי  שבת קודש. מכיוון שהיינו שומרים שבת ופלטה לא היתה, היה ערבי "גוי של שבת", שהיה לוקח את הסיר בימי שישי ומחזיר לכל משפחה על פי השם שמצויין על הסיר, בימי שבת בצהרים, על הסיר של אימי כמובן היה כתוב משפחת ארפי, היה לסיר הזה טעם מיוחד שאני לא שוכח עד היום….

העליה של משפחת ארפי

גדלנו בבית שמונה ילדים – ארבע בנות וארבעה בנים. עלינו לארץ לא בגלל שלא היה לנו טוב, אלא מאהבת המולדת – ציונות.

יום אחד שמעתי שתי  דפיקות בדלת, ראיתי שני בחורים שביקשו להיכנס ולדבר עם אבא. הם נכנסו לחדר ודיברו, לא הצלחתי להבין על מה הם מדברים. מאותו יום ידענו שאנחנו צריכים לעלות לארץ ישראל. תוך חודש ימים היינו חייבים להתארגן. שני אחיי הגדולים נשארו במרוקו, אחד מהם היה מאורס, ולשני היתה עבודה קבועה והיה לו קשה לעזוב. אחרי שנה שניהם התחתנו, לולו עבר לצרפת ומוריס עבר לארצות הברית. אבא דאג לכל ששת  הילדים הקטנים.

הפלגנו באונייה לאיטליה, האונייה הייתה קטנה מאוד וכך גם החדר שלנו  שבו היינו שמונה נפשות. אני הייתי בן עשר ואני זוכר שהרבה אנשים הקיאו, זו היתה נסיעה של כמה ימים. הגענו לאיטליה למלון קטן (שבו היה כיף).  אחרי שבוע הפלגנו לישראל. כאשר הגענו לנמל חיפה לקחו אותנו במשאית לכיוון אשדוד, כל הכביש היה עפר.

באשדוד שיכנו אותנו במעברה, לא היו בניינים, רק חול.  הביאו לנו תנור, שמונה מזרונים ועששית, כי לא היה חשמל. אני זוכר  את אבי שלמרות הקשיים הוא קם בבוקר נישק את האדמה וקיבל את הקושי בשמחה.

למחרת אבי הלך ללשכת עבודה, הוא קיבל עבודה בחקלאות כי זה מה שהיה.

ילדותי הבלתי נשכחת בישראל

אחרי שלושה חודשים במעברה, עברנו לשיכון ברחוב המעפילים, למדנו בבית ספר רמב"ם.

אני זוכר שהייתי מחכה לעגלה של הנפט ולעגלה של הקרח בשביל לקרר את השתיה. היתה לנו ילדות בלתי נשכחת עם משחקים של פעם:  גולות, פורפרה, כדורגל, קרוב לקיר, חבל, מחבואים ועוד. משחקים שאינם קיימים בדור של נכדיי, אך לשמחתי הרבה הצלחתי ללמד אותם חלק מהמשחקים ואנו משחקים בחלקם יחד עד היום.

עוד אהבנו בילדותינו ללכת ברגל לנחל לכיש ולדוג שם דגים, היינו מביאים אותם הביתה, ואימי היתה מכינה מהם מטעמים. היינו קוטפים ענבים בכיוון ניצנים.

אבי  קיבל עבודה בנמל אשדוד. הוא היה זה  שהניח את האבן הראשונה בנמל אשדוד. הוא שמר בלילות על הכניסה לנמל שהייתה דרך נחל לכיש. בלילה היה אבי עולה להר יונה, מדליק את הפנס ושבעה כלבים גדולים היו רצים אליו ומקבלים אותו  בחיבוקים, אח"כ היה יורד מההר והולך לנמל.

בגיל 18 התגייסתי לצבא למשמר הגבול, עברתי תקופה די טובה בצבא. אחרי הצבא  עבדתי בכל מיני עבודות כדי לעזור להורי. אחרי מלחמת יום כיפור הכרתי חיילת שלקחה אותי לסיני, בתקופה שסיני היתה שלנו. עבדנו בקולנוע חדש שנבנה שם, הראשון בסיני. הרווחתי  טוב מאוד. לאחר תקופה קצרה כשהייתי בן 22 טסתי לפריז לבקר משפחה שגרה שם, נשארתי שם שנתיים ולמדתי ספרות בבית ספר לוריאל. הייתי אחד הספרים הטובים בארץ. חזרתי לישראל הכרתי את ליליאן, איתה התחתנתי.  לצערי הרב שבוע לפני החתונה אבי נפטר, למרות זאת היינו חייבים לקיים את החתונה, זו היתה חתונה שמחה מהולה בעצב.

שנה לאחר החתונה  נולדה ביתי חגית, בזמן זה פתחתי מספרה בשם "סלון חגית" היא הביאה לי פרנסה טובה. אח"כ נולד בני אמיר, בתקופה זו התקדמתי לעסק גדול יותר ואף קניתי דירה רחבה יותר ברחוב הראשונים.  יש לי בת נוספת בשם דניאלה. כיום יש לי 9 נכדים 3 מביתי חגית – ו 6 מבני אמיר, שחזר בתשובה.. אני מאוד גאה ואוהב את משפחתי שהקמתי יחד עם אשתי היקרה ליליאן.

ישנו מנהג שישאר אצלנו לנצח, המראה על אהבה ואחדות המשפחה, בפסח וסוכות כל משפחתי היקרה מגיעה לביתנו ואנו חוגגים את החג ביחד.

הזוית האישית

נעם הנכד – אני מאחל לסבי המון בריאות, אושר, הצלחה בעסקים ושיישאר כמו שהוא.

סבא סמי – אני מאחל לך נכדי היקר שתמשיך להיות כמו שאתה אתה ילד חכם וחביב על כולם, מאוד נהניתי לעבוד איתך. אוהב אותך סבא