מאגר סיפורי מורשת

בשנת 1955 עליתי ממרוקו בגיל שנתיים והמצב הכלכלי בארץ היה קשה מאוד. היינו משפחה עם 7 נפשות, אבא אמא ו 5 אחים.

הגענו למעברה בשכון דרום שהיא המעברה שהייתה בזכרון יעקב. כשלמדנו בבי"ס יסודי היינו מקבלים שם אוכל חם עם מרק ובשר, היינו יושבים בחוץ, שם היה המטבח. שולחנות משופעים וצלחות מאלומיניום שהרוח הייתה מעיפה אותם כל הזמן. היינו צריכים לשים אבן על הצלחת כדי שלא יעוף לנו. הייתי לוקח לבי"ס פרוסה של לחם ל 3-4 ימים עם ממרח או מרגרינה. לשכת הסעד לא יכלו לעזור, זה היה המצב הכלכלי במדינה. היינו קונים בשר עם בולים, היה בול לחצי ק"ג בשר ולגבינה צהובה 100 גר' ולחם וזה אמור להספיק לשבוע. היינו מתחבאים אחרי הדלת שלא יראו שאנחנו אוכלים. אבל כשיצאנו החוצה היינו לבושים כאילו אנחנו עשירים. סבתא הייתה מטפלת בנו בצורה בלתי רגילה. עד היום כשהיא בת 96, יש לה כבר צאצא (רביע).

עלינו לארץ באנייה בשם "טסמניה". הלכנו מהעיר מזגן לצרפת למרסיי היינו שם חודשיים, כתחנת מעבר. ישנו שם באוהלים ואכלנו שם מנות לפי מספר הנפשות. אחרי חודשיים עלינו משם לחיפה. בחיפה כשהגענו לנמל, ריססו אותנו בדי. די. טי –  פזרו עלינו אבקה על הראש כדי שלא נביא מחלות. כי בארץ היו הרבה מחלות (שיתוק, שחפת מחלת ריאות), גם קיבלנו זריקות חיסונים כנגד מחלות. רצו לזרוק אותנו לבאר שבע, אמרו טירת הכרמל אמרו זכרון יעקב ואז הגיע אדם ממרוקו שהתחיל לשכנע את אבא שלי ומר לו שזכרון יעקב זה מצוין.

עלינו על משאית מתנדנדת, הגענו לכיוון פורידיס, היישוב הערבי, התחלנו לבכות ולצרוח וכולם אמרו: "הגענו מבתים ערבים לבתים ערבים", אבל כשעלינו בעליות של זכרון (האוטו היה נעצר כל הזמן כי היה צריך להוסיף לו מים) נרגעו האנשים, עד שהגענו לאוהלים ולמעברות והתחילו שוב הצריחות. נכנסנו לשיכון, הכל דרכי כורכר, המשאית ממשיכה להתנדנד. מצאנו בבית שולחן קטן מרובע וארבע כסאות. כל פעם התחלפנו מי ישב ליד השולחן ויאכל. נתנו לנו מיטות מברזל.

היינו שומעים רדיו, הוותיקים שהגיעו בשנות ה-50, היינו שומעים דרכו. לא טלוויזיה ולא רדיו ובטח לא טלפון. היינו הולכים ברגל, הכל היה אבנים והרים. היינו הולכים ברגל עד המושבה. פעם ביום היה אוטובוס, אבל לא  היה לנו כסף לסנוע באוטובוס.

מאותו יום שהגענו ועד היום אנחנו גרים בזכרון יעקב, זה כמעט 65 שנים.

אבא היה הולך לעבוד בקרן קיימת וברכבת, היה מצב קשה בארץ לכולם והמשכורת גם לא הספיקה לנו. חיינו 7 נפשות בחדר וחצי. חדר אחד וחצי ושירותים ומטבח שזה גם מקלחת והכל. בין השנים 1955-1963, נולדו עוד 4 ילדים כך שכולנו ביחד 9 נפשות שחיינו בחדר וצי. לא כמו היום שכל אחד יש לו חדר ואת המיטה שלו. אז לא היה כך. אז חיינו כשכל הבגדים בארון אחד, ישנו ברצפה כי לא היו מספיק מיטות, שמנו מזרונים, הייתה שמיכה אחת גדולה חתכנו אותה לשניים כדי שכל אחד יתכסה.

לא היה בגילי גן ילדים, ונשארתי בבית כשהאמא שמרה עלינו והאבא יצא לעבודה מוקדם בבוקר , עד שגדלתי בגיל 6 ואז ישר נכנסתי לכתה א'. גם אחיי התחילו לפניי ללמוד, האח הגדול ראה את המצב הכלכלי בבית והחליט לעזוב את הבית ספר בגיל 12 והלך לעבוד להביא פרנסה להורים. גם האח השני עשה כך ועזב הלימודים בכתה ח'. אני המשכתי ללמוד, למדתי בבי"ס נעורים בנתניה, למדתי שם שנתיים אחרי זה הלכתי לעבוד בבוקר וללמוד בערב. כדי שיהיה לי עוד השכלה. הלכתי ללמוד בקורס הנהלת חשבונות. אני ואחותי היחידים שלמדנו בבי"ס תיכון והשאר יצאו לעבוד.

המצב התחיל להשתפר והאחים הצעירים כבר למדו באורט, באלישבע ובאורט, אבל הבית עם 9 נפשות נשאר אותו הבית. אחרי שדברנו עם עמידר נתנו לנו עוד תוספת של חדר וחצי. אבא הפסיק לעבוד  בקרן קיימת והלך לפתוח חנות ירקות ואמא שלי הלכה לעבוד בדואר. מאז התפתחנו קצת, הלכנו לצבא, שרתי בגולני.

בשנת 1967 במלחמת ששת הימים, (התגייסתי בשנת 1966), נלחמתי בתל פאחר. מיכה תשבי ז"ל, היה המ"פ שלי. נפצעתי ברגל אחרי המלחמה, לקחו אותי לבי"ח ומשם עזבתי לחיל האוויר. בחיל האוויר נתנו לי תפקיד להיות אחראי על אספקה לבסיסים כי הייתי נכה צה"ל. השתחררתי מהצבא והלכתי לעבוד בדואר זכרון כמחלק מכתבים, להביא פרנסה לעצמי ולהורים. בשנת 1974 היו בחירות בזיכרון יעקב, באו להוריי לשכנע אותם להצביע והם בקשו שהבן שלהם יעבוד במועצה. נכנסתי למועצה ועד סוף שנת 1979 עבדתי במועצה בזכרון יעקב.

בשנת 1979, היה מכרז לקבלת מנהל מחלקת גבייה בפרדס חנה, הייתי אחראי על 12 עובדים הייתי מנהל המחלקה, עבדתי שם עד 1985 וראיתי שזה לא יכול לפרנס יותר מדי את המשפחה ולא המשכתי.

בשנת 1973 התחתנתי, אשתי מהרצליה והבאנו ארבעה ילדים לעולם: חנן , אורלי, מירב ואלי

בשנת 85 הפכתי לעצמאי, עד היום, כשאני מנהל חשבונות.

הזוית האישית

דור ושקד: היה לי עצוב לשמוע את הסיפור כי זה קשה שאין להם אוכל ובית כמו שצריך. נהנתי מאוד לשבת עם סבא בספריה של בית ספר לשמוע את הסיפורים שלו.

סבא נינו: אני מאחל להם שיהיה להם יותר טוב ממה שהיה לי ואני מקווה שיהיה לכם כל טוב ולא יחסר לכם דבר. שלא יהיה לכם כמו מה שאנחנו היינו צריכים לעבור.