מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

העליה מיתימן וההישתכנות בארץ

עם נועם נכדי
בגיל 14 לאחר העליה ארצה
עלינו לארץ אמי אני ואחיי חווינו טראומה מטלטלת ...

שמי שלום עובד, נולדתי בתימן בעיר צנעא. בהיותי בגיל 10 אבי ברח לבד מתימן בגלל חוב גדול שהיה חייב לשייך מוסלמי.  בשנת 1949

אחרי כארבעה חודשים בערך, אמי, אני ושני אחים שלי החלטנו לעלות לארץ.  ביקשנו מקרוב משפחה להשכיר לנו חמורים והתחלנו את המסע לארץ ישראל. ממחנה אחד לשני בדרך עברנו בתחילה עם החמורים ששכרנו, בכל אזור שהגענו חיפשנו מקום לישון במבנים שהקצו עבור ההולכים בדרכים, זה זכור לי כמבנה רפת עם בוץ במקום רצפה. לאחר תקופה, עברנו את המסע גם ברגל וגם במשאיות שהיו מעבירים אותנו מאזור אחד לשני.

בכל מעבר גבול בין אזור לאזור היו אנשי הגבול לוקחים דמי מעבר מופרזים ואפילו חלק מהציוד שלנו ושל אחרים. כך הייתה  הדרך עד שהגענו למחסום האחרון לפני מחנה חשד.  בגבול זה לקחו גם את הכתובה של אמי וכן שאר התכשיטים המעטים שהיו .

במחנה חשד היינו כשלושה שבועות וקראנו לימים האלה שוק העבדים. כלומר להמתין  לגורל (מתיי יגיע תורנו לעלות לארץ ישראל). בהגיע תורנו לעלות למטוסים שיביאו אותנו ללוד.

לבסוף, הגיעה הבשורה ותורנו היה לעלות למטוס. כבר במטוס אמי חלתה במחלת צהבת ואני כילד לא הבנתי מה צריך לעשות.

אחי הגדול ואני לקחנו פיקוד וחילקנו את המשימות בינינו מכיון  שאמא היתה חולה, ואחי הקטן היה בן שנה ואחי הגדול היה תמים ולא היה מתוחכם.

בלוד לקחו אותנו באוטובוס למחנה ראש העין. כשירדנו מהאוטובוס עם כל האנשים, לא שמנו לב שאחד המטפלים הוריד את אמא מהדלת האחורית ולקח אותה. ולפתע התברר לנו שאימא נעלמה. לאחר חיפוש באוטובוס ומתחת לספסלים, אחד המטפלים ניגש אלינו והבין את הבהלה שלנו . הוא הסביר כי אמא נלקחה לבית החולים. אחד המטפלים לקח

אותנו לקבל ציוד כמו: שמיכות , סדינים, צלחות וכלי אוכל , אחר כך לקח אותנו

לבית תינוקות לשים את אחי הקטן.  אותנו לקח לאוהלים, היה כבר חושך המטפל

הכניס אותנו מפתח אחד של האוהל ומרוב שהאוהל היה עמוס באנשים. הם זרקו אותנו מהעבר השני . אחי ואני לקחנו את הציוד שהיה לנו ונדדנו בין האוהלים עד שמצאנו אוהל פנוי. באותו לילה היה גשם חזק, אחי ואני חשבנו כיצד למנוע מהגשם לחדור לאוהל ומצאנו פתרון, יצאנו החוצה וחפרנו מסביב תעלה, הערמנו אדמה על הדופן של האוהל וכך יצרנו "חומה" ויכולנו לישון באוהל יבש. המיטות באוהל היו מיטות עץ מתקפלות ללא מזרנים. ביום השני כבר נהיינו חכמים יותר, רצינו לשרוד, חיפשנו באוהלים ריקים ומצאנו מזרנים ו 5 מיטות ריקות, שמרנו אותם עד שאמא תחזור. התמזל מזלנו ולפני שהלכנו לחפש את אמא, הגיעו זוג זקנים עם נערה איתם ובקשו מאיתנו להצטרף, שמחנו שהגיע מבוגר אחראי שיהיה איתנו וכך היינו ביחד כמעט חודשיים. השארנו את המבוגרים באוהל והתפצלנו כדי לחפש את אמא. הדרכתי את אחי שילך לשורה אחת ובמידה ולא יימצא יחזור חזרה לאוהל שלנו. אני הלכתי בדרך אחרת והגעתי במקרה למבנים של הבריטים שנראו כמו האנגר גדול, ראיתי את אמי להפתעתי יושבת בחוץ על המדרגות. כששאלתי אותה מה מעשיה היא אמרה שהיא ממתינה לרופא שיבדוק אותה, כעסתי ואמרתי לה שלא תאמין לו ולקחתי אותה איתי. החזרתי אותה באותה הדרך שהלכתי וחזרנו ביחד לאוהל. מאותו יום עשינו תורנויות בתורות אחד שמר על אמא וטיפל בה ואחד היה הולך להביא את האוכל עם תלושי האוכל.

 

לאחר שבוע, הגיע חבר שליח מאבא שלי שחיפש אותנו, הוא עבר במחנה בין האוהלים וקרא בקול בשם של אמי. שמעתי את קולו ורצתי להביא אותו לאוהל שלנו. חבר של אבא, השליח, הביא אתו קילו סולת, חצי קילו ביסקוויטים ובקבוק בירה שלא ידענו מה זה ומסר לנו מאבא. שהגיע לבקר אותנו כעבור שבוע, הגיע אבי בהיותי בדרך מחדר האוכל ראה אותי אבי כשבידי סיר עם מוצריי חלב שאני הולך לזרוק לזבל, שאל אותי אבי "לאן אתה הולך עם זה בני?" אמרתי לו שאני הולך לזרוק את זה כי אנחנו לא אוכלים את הדברים האלו. באותו רגע אבי הבין שכנראה התימנים מסביבנו לא מכירים את מוצרי החלב האלו ואולי יש עוד אנשים שזורקים לפח אז הוא אמר לי לחכות לו עם זה, הלך והביא סיר גדול ועבר אוהל אוהל . הוא אסף מכל האוהלים את מוצרי החלב ואת מוצרי החמאה והמרגרינה ועשה מהם "סמנה" וממוצרי החלב עשה "מטיט" שזה כמו דייסה נוזלית. כך הפסקנו לזרוק את החמאה ואת המרגרינה וכל מוצרי החלב. לאט לאט ראו השכנים מה אלו המאכלים החדשים והם התחילו לטעום ולאכול גם.

אבא נשאר יום ואח"כ  חזר למחנה שלו, כדי לקבל את הזכות לשיכון בנס ציונה. אמי ואחיי היו אמורים לקבל דירה בירושלים אבל אבי וויתר ואמר שנגור איתו ולכן אין צורך בעוד דירה.

כך עברנו לגור בנס ציונה והתאחדנו שוב כמשפחה.

תשע"ו 

מילון

מטיט
דייסה דלילה עסויה מי מוצרי חלב

ציטוטים

”לא ידעתי שסבי עלה מתימן כשהיה בן 10“

הקשר הרב דורי