מאגר סיפורי מורשת

 

אני הבת השישית מתוך 8 ילדים. הרגשתי את האחריות שלי כשנולדה אחותי הקטנה, כי אני יותר גדולה. בילדותי קיבלתי יחס שונה לעומת הבנים, שהיו מקבלים יותר מהבנות, אבל אז זה היה מקובל והרגיש לי טבעי. יש לי 4 אחיות  2 אחים ואח אחד שנהרג בתאונת דרכים.

 

כשעליתי לארץ אחי הגדול בדיוק נפטר ועברתי משבר גדול שנמשך 3 שנים. עם אחי השני, הגדול ממני בשש שנים, יש לי את הקשר ההדוק ביותר. ההורים שלי לא למדו בבית ספר ולא באף מוסד חינוכי, אבל קיבלתי חינוך לערכים של יושר, עזרה לזולת וצניעות. אימא שלי הקפידה לחנך אותי לעזרה לזולת.  יום אחד בגיל 5,  כשהייתי עסוקה במשחק קלאס, עברה אישה מהקהילה היהודית שהכרתי, עם סלים וביקשה עזרה. לא נעניתי לבקשתה, והיא סיפרה לאמי, כי זה לא היה מקובל לא לעזור. לאחר המקרה אימא שוחחה איתי על כך והבהירה לי שככה לא נוהגים. זה הנחה אותי לכל החיים, וכך אני מעבירה זאת לילדים שלי ולנכדים. חוויות שזכורות לי:

 

ילדות עשירה הייתה לי במנהגים ובמסורת. זכורה לי במיוחד החוויה שהייתה לי. כל ילד שחלה בעיר והבריא, אמו הייתה מזמינה את כל הילדים של הקהילה היהודית לאכול מאכל מיוחד שעשוי מאטריות, שהיא הכינה. לאירוע זה התבקשנו כל אחד להצטייד בכף מהבית שלו. היו מקיימים זאת כסעודת הודיה להחלמת הילד.זיכרון נוסף שיש לי הוא שהאימהות נהגו לקחת את הילדים לרפואה לעץ מיוחד שגדל מחוץ לעיר, במדבר. העץ הפריש חלב/שרף שברגע שמרחו אותו על פני הילדים הוא הפך לחום. אבל סגולה גדולה הייתה לו בריפוי. קראו לו אום לבינה (אמא של הלבן). 

נחל גדול זרם במרחק מה מהעיר. נהגנו לנסוע כמה אימהות וילדים בכרכרה, (כי לא היו הרבה מכוניות) כדי לכבס את השמיכות לפני פסח. בשבילי זה היה יום מאוד מהנה ויוצא דופן, כי זו היתה הזדמנות להיות עם כל הילדים ולשחק בטבע. 

בערב תשעה באב כל הילדות בקהילה היהודית התרכזו בזיכרון של חורבן בית המקדש, על ידי הצבת אבן בפינת הקיר,התמקדו בעצבות של אותו הערב ובכו.

 

כשאמי נסעה לעיר הגדולה לסעוד את אחיותיי שהיו צריכות ללדת, נשארתי עם אבא ואחי. אמא היתה מאד חסרה לי והתגעגעתי אליה, אבל, כדי לא לפגוע באבא ולהמעיט בערכו, השתדלתי לא להביע זאת.אבא שלי דגל גם הוא בחינוך לערכים ובמיוחד הטמיע בנו כבוד, עזרה לזולת, דרך ארץ ויושר. היה לי כבוד גדול והערכה אליו עד רגעיו האחרונים. הוא  נפטר בשיבה טובה והשאיר לנו את ברכתו.

 

בגיל 15 לאור המהומות שהיו באלג'יר עלינו לארץ. היה זה אירוע מאוד חשוב לכולנו. לצערי לא כל המשפחה עלתה ארצה, ולאחר זמן מה שאר המשפחה עזבה לצרפת. הפירוד הזה היה מאוד עצוב, כי נשארנו עד היום מפוצלים. העלייה לארץ ישראל בשבילי ובשביל הורי ואחי היא כמו לידה מחדש. כל המעבר הזה היה בשבילי אבן דרך.