מאגר סיפורי מורשת

אני, מאיר קנפו, סבא של ליבי. באתי לספר לך נכדתי היקרה, את הדבר המשמעותי ביותר בעיני שעשיתי למען מדינת ישראל. הדבר המשמעותי ביותר בעיני הוא הגיוס למוסד בגיל עשרים. התגייסתי למוסד במטרה להקים במרוקו יחידות מיוחדות, ולהכין אותן להגן על הקהילות היהודיות ברחבי המדינה. תוך חודש, הקמתי את המחלקה הראשונה של "גונן", שהיא הזרוע להגנה ונשק ביד, על הקהילות היהודיות ברחבי מרוקו, בסימן לא עוד מה שהיה. ארגנתי יחד עם חברים יחידות דומות. הקמנו סליקים (מקומות מחבוא) לנשק, והצלחנו להחדיר נשק רב למרוקו. נשק שחולק בכל רחבי המדינה ליחידות שלנו, שהוקמו בכל עיר ועיר. כל זאת נעשה שלושה חודשים לפני שמרוקו קבלה את עצמאותה מידי שלטונות צרפת .

בשני במרס  שנת 1956, כאשר מרוקו קיבלה עצמאות, הכנתי יחד עם חברים את כל היחידות להגנה עצמית. פעלנו כך, על מנת שנוכל להתגונן מפני פוגרומים (פרעות), נגד הקהילה היהודית אשר חששנו שיתרחשו. נאומו הראשון של מלך מרוקו, מוחמד החמישי, שחזר מגלות הרגיע את הרוחות.  בנאום זה, הוא כינה את היהודים הבנים שלי. לצערנו, קצת יותר מאוחר, בלחץ נשיא מצריים, שלטונות מרוקו הכריזו על איסור יציאת יהודים. בכך תמה העליה החופשית שהייתה קיימת בתקופת השלטון הצרפתי. בהלה גדולה קמה בקרב יהודי מרוקו שמספרם היה באותה תקופה מאתיים שמונים אלף. שלטונות מדינת ישראל, בהתאם לדרישת המוסד(למודיעין ולתפקידים מיוחדים), והסוכנות היהודית החליטו על ארגון העליה החשאית. עלייה זאת התבצעה בארבע שיטות: דרך הים עם מבריחים ספרדיים, במשאיות, באמצעות דרכונים מזוייפים וספינת "אגוז".

הברחה דרך הים

אני וחברי, התחלנו בחיפוש אחרי אפשרויות להברחת היהודים מחוץ לגבולות מרוקו. בסיוע המוסד הצלחנו ליצור קשר עם מבריחים ספרדיים, שהבריחו סחורות משתי מובלעות ספרדיות סאוטה ומליה, שהן שתי ערים אמנם מרוקאיות, אך, שלטונות ספרד סירבו להחזירן לשלטון מרוקו (כאשר ספרד פינתה את כל אזור מרוקו הספרדית ).משם ,אנשי המוסד, בעזרת יהודי שהיה שותף במסחר עם אחיו של גנרל פרנקו, ששלט ביד קשה על ספרד, הצליחו להשיג לנו אישור מגנרל פרנקו. אישור זה אפשר שיתוף פעולה עם המבריחים הספרדים, שהבריחו סחורות למרוקו בלילה. הוחלט, שאנו נביא בדרך לא דרך את היהודים, למקום מפגש בחוף ים מסוים שנקבע מראש ונמסור אותם בידי המבריחים שתכננו להבריחם למובלעת סאוטה. ואכן כך היה, משם הועברו אותם יהודים לעיר מלגה שבספרד, וממלגה הפליגו במעבורת לגיברלטר.  שם בחפץ לב, ובניגוד להתנהגות האנגלים לפני קום המדינה, קיבלו את היהודים האלה בשמחה. הם העמידו לרשותנו מחנה צבאי שלהם, שהוסב למחנה מעבר עולים משם הטיסו את היהודים לעיר מרסיי שבדרום צרפת, וממרסי הדרך הייתה פתוחה לישראל.

הברחה במשאיות

שיטה נוספת בה נקטנו על מנת להבריח יהודים היא הברחתם במשאיות. הדבר נעשה תמיד בלילות, בדרך לא דרך, הצלחנו לארגן משאיות מהמובלעת השניה מליה, להעמיס עליהן כארבעים חמישים יהודים, לכסות אותם בברזנט ולהתחיל בנסיעה המסוכנת למובלעת מליה. נסיעה מסוכנת זו ארכה שתים עשרה שעות, ובהן  צריך להשתדל למנוע התערבות משטרתית בנקודות הביקורת של משטרת מרוקו, עד למעבר הגבול למליה למחנה עולים. לא תמיד השיטה הזו הצליחה, ולא פעם נעצרו היהודים ועברו עינויים על מנת שיגלו מי הביא אותם למקום. בדרך כלל, נשים וילדים שוחררו והגברים נעצרו לפעמים לארבעה חודשים ולפעמים לחצי שנה.

זיוף דרכונים

השיטה השלישית, היא זיוף דרכונים. בעזרת זייפנים הטובים של המוסד היינו, מוציאים יהודים כאילו בצורה חוקית אך, בעצם סופקו להם דרכונים מזויפים .אני חיפשתי ומצאתי גלריה לציור ושכרנו אותה. הזייפן הטוב ביותר של המוסד שלום וייס, היה גם צייר טוב וכאשר הגיע למרוקו הקמנו לו חדר קטן בגלריה, חדר ששימש כמעבדה לזיוף הדרכונים. איך זה פעל? בחורים ובחורות צעירים מחמש תנועות הנוער החלוציות שהיו במרוקו,תנועת "הבונים, "דרור," השומר הצעיר", "בני עקיבא" ו"הנוער הציוני",היו נשלחים למשפחה שנודע לנו כי היא מעוניינת לעלות ארצה. הם היו ממלאים להם שאלון על הרכב המשפחה הגילאים והוסיפו את התרשמותם מהמשפחה.  השאלון נמסר למפקדים במחתרת. משאלון זה אנו למדנו באיזו שיטה נוציא את המשפחה, האם דרך הים, דרך במשאית או דרכון מזויף. אם הוחלט להנפיק דרכונים מזויפים, השאלון היה מגיע לזייפן, והוא, דאג לזייף את הדרכונים בצורה האמינה ביותר. הוא עשה זאת בעזרת  שני מורים יהודים, דוברי וכותבי ערבית, שאני גייסתי על מנת לסייע בידו לרשום על הדרכון את שמו של העולה בערבית כמקובל בדרכון חוקי של שלטונות מרוקו. .השיטה נמשכה עד שנת 1961. לאורך התקופה, הצלחנו לזייף שלושת אלפים דרכונים, הודות להם יצאו אלפי יהודים .בסך הכל בשלוש השיטות הצלחנו להוציא ממרוקו שלושים אלף יהודים .

ספינת "אגוז"

השיטה הרביעית, הייתה, להביא בלילה לחוף סודי במרוקו ספינה משלנו. שמה של הספינה היה "pisces" והוא  הוסב ל"אגוז". אני, מאיר הייתי מפקד המבצעים של הספינה. ביצענו עם הספינה הזאת שתים עשרה הפלגות מוצלחות, ובהפלגה השלוש עשרה טבעה עם ארבעים וארבעה מיהודי מרוקו, מבניהם עשרים ואחד ילדים ותינוקות. לאור אסון זה, קמה בעולם, זעקה גדולה נגד שלטונות מרוקו, שהסכימו בסוף להיכנס איתנו למשא ומתן סודי מחוץ למרוקו, שבו השתתפו אנשי המוסד. וכך, אחרי חודשים של דיונים סוכם, שמרוקו תשחרר כל יהודי שרוצה לעלות ארצה, אך, בלי להזכיר את השם ישראל. לשם כך, גוייס גוף יהודי אמריקאי, שנתן לנו כיסוי, על פיו  היהודים היוצאים ממרוקו מגיעים כביכול  לקנדה. וכך, במבצע שקיבל את השם "מבצע יכין", יצאו ממרוקו עד שנת 1964 עוד מאה אלף יהודים. לאחר מכן, העליה הייתה חופשית והגיעו רבבות יהודי מרוקו לארץ. בסך הכל עלו ארצה מאז קום המדינה מאתיים שמונים אלף יהודים, שהם היום קהילת יהודי מרוקו עם בניה ונכדיה בארץ ישראל שמונה מאות וחמישים אלף, כן ירבו.

הזוית האישית

ליבי: היה כיף לעבוד עם סבא שלי. לכל אורך המפגשים יצא לי לראות אותו יותר, זה משהו שהייתי שמחה להמשיך.