מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

העליה הגדולה מעיראק

חנה ומענדי
חנה קריספין
ההשתלבות בארץ

הורי עלו לארץ ישראל עם העלייה הגדולה שהגיעה מעיראק, בשנת 1950, בהיותי בת חמש. זו הייתה עליה גדולה מאוד שהגיעה ברכבת אווירית מעיראק לישראל. מהמטוס לקחו אתנו למחנה מעבר שניקרא שער עליה. משם שלחו את העולים  לכל מיני ערים בארץ. גם אותנו לקחו "הביתה" לאוהל. גרנו באוהל אחד גדול 8 נפשות. השירותים והמקלחת בחוץ. כמובן לא היו ארונות, הכל אוחסן בארגזים ואת הסירים והמחבתות קשרנו ותלינו בחוטים של האוהל. לא היה חשמל, הארנו את האוהל בעששיות. לא היה גז, לא היה פריז'ידר. היה משהו כמו מקרר עם קרח. קנינו קרח ושמנו במקרר. לא היה שום מכשיר חשמלי כמו תנור מיקרו וכדומה. חיינו באוהל בערך שנה ועל אף התנאים הקשים היינו מאושרים, בתקופת החורף המצב היה מאוד קשה. בשנת 1952 הייתה שנה גשומה מאוד האוהלים עפו והכל נחשף לגשם, כל מני חפצים במיוחד סירים שטו להם בזרם המים ואנחנו הילדים יצאנו לדוג אותם בשמחה בלי תלונות, התייחסנו לזה כמשחק. לאחר מכן, אותנו הילדים העבירו למקום ליד חיפה שנקרא רמת דוד. היינו שם מספר ימים עד יעבור זעם והחזירו אותנו הביתה. היה אמנם קשה אבל לא היו תלונות ולא טענות ואף לא קיטורים. קבלנו הכל מתוך אהבה. משם עברנו לבית קבע שהיה צריף מעץ. הצריף כלל חדר אחד בלבד שכלל בתוכו גם את המטבח. שם היינו מספר שנים. בצריף לא היו ארונות. את הבגדים שמנו בארגזים. אלתרנו צורה בארגזים שתהיה גישה נוחה לבגדים. חיינו בצריף, לא היו תנאים, לא היו כבישים, היו שבילים ומסביב עשבים וחולות. בחורף היה בוץ והסתובבנו בתוך הבוץ כי לא היו כבישים. כדי להנעים את החיים ושהסביבה תהיה תואמת למגורים, אבי עשה גינה ענקית עם כל הירקות האפשריים, פרחים עצים ואף בריכה עם ברווזים. בנינו גם טבון קטן לאפיית לחם ועוגות.

הרצון ללמוד עברית
בתור ילדה רציתי מאוד ללמוד עברית. יצאתי לגינה, הייתי בנדנדה, שני ילדים רצו לקחת לי את הנדנדה ולא נתתי להם. אחד הילדים אמר לשני:" יוסי לך תקרא לאבא". אני לא  ידעתי מזה, רציתי להבין את פשר המשפט, לכן עזבתי את הנדנדה ורצתי לאמא לשאול מה פרוש המשפט. זה היה המשפט הראשון שלמדתי בארץ.
להיות  כמו הצברים
יום אחד ראיתי קבוצת ילדים הולכים בשורות ושרים. חובשים כובע טמבל ונועלים סנדלים תנכיות. קבוצה זו כבשה מאוד את לבי ובקשתי מהורי ללכת לקיבוץ. בתחילה הורי התנגדו, כדי לרצות אותנו קנו לנו תלבושת ספורט ותרמיל על הגב. המשכנו לנדנד, במחשבה שנייה חשבו שכדאי להוציא אותנו מהמעברה, כי החינוך לא תאם את צפיותיהם. מלבד זאת בתקופה זו היו חיי צנע, לכן חשבו שייטב לנו בקיבוץ.
החיים בקיבוץ
בגיל 10 עברנו אחותי ואני יחד לקיבוץ עמיעד בגליל העליון. היום הראשון היה מוזר, הלינה הייתה  ללא הורים וללא מבוגרים, במיוחד לי היה מוזר שיש מקלחת ושירותים משותפים לכולם, לבנים ולבנות. הגענו לשם ילדים מכל הארץ ומכל העדות. מהר מאוד התגבשנו, כי היתה לנו אותה מטרה. היינו שם ארבע שנים. חיינו שם ברצון רב נהנינו מכל רגע. אמי נהגה לבוא לבקר. זה היה פרויקט גדול, כי אז לא היו מכוניות פרטיות, האוטובוסים היו ישנים, כבשים רעועים, הנסיעה המותרת הייתה 70 קמ"ש, לכן הנסיעה נמשכה חצי יום. האוטובוס היה עושה חנית הפסקה בעפולה, כיוון שהנסיעה הייתה ארוכה מאוד. בתקופה זו גם לא היו טלפונים ולא היה מחשב. התקשורת הייתה דרך מכתבים בדואר. מכתב הגיע אחרי שבוע. כשרצינו לדבר עם החברים נאלצנו ללכת אליהם גם אם זה היה רחוק.
הקושי בהתמודדות
 
עם כל הקושי שהיה בתקופה ההיא, כילדה נהניתי מכל רגע ולא הרגשתי את הקושי. גם צורות המשחקים שלנו היו שונות, רוב המשחקים היו מאולתרים- משחקי חצר. משחקים כמו: מחבואים, חמור חדש, טיפסנו על עצים, בנינו בעצמנו קורקינט מעץ ונסענו בו, שחקנו בחבל, חמש אבנים, קלאס, ועוד משחקים שהמצאנו. בבית היו מעטים משחקים כמו דמקה, דוק  וכו'. זו הייתה תקופה קשה מאוד התמודדת קשה, בגלל קשיי השפה ובפרט בצורת הדיור שלא הייתה תואמת לציפיות ולא הייתה נוחה. באנו מבתים מסודרים מרווחים עם כל התנאים הטובים ופה הגענו לחוסר בכל מכל. יחד עם כך הייתה שמחה, התלהבות ולא היו טענות. שרנו את השיר אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות. רצינות להיבנות במדינה, כלומר להיטמע בתוך המדינה, להרגיש שייכות. בתקופה הזו לא דברנו בשפה זרה ברחוב, לא היו שלטים בשפה זרה. הכל היה עברית ורק עברית. רקדנו  ריקודי עם ,כל הזמן, ושרנו שרי ארץ ישראל.

שמחת יום העצמאות 
יום עצמאות היה יום שמח מאוד. בערב יום העצמאות לא היו דוכני אוכל ומכירות, לא פטישים והתזות אלא שמחה אמתית וכל הערב יצאנו לרחובות, רקדנו מעגלים מעלים בשמחה רבה. ביום העצמאות היה מפגן של צה"ל. מפגן צהל זה אומר שצה"ל הפגין את כוחו בכל המובנים. היו תהלוכות של חיל רגלים, תותחנים, טנקים , חיל הים וכל יתר החילות, עברו אחד אחרי השני, ובסוף מפגן חיל אויר. מטוסים חגו מעל השמיים בצורות מיוחדות ומרהיבות. תהלוכות אלו התבצעו כל יום עצמאות, כל פעם בעיר אחרת. אנשים עמדו על המדרכות בהמוניהם וצפו במפגן בהנאה רבה.
צורת   החיים
התלבושת בתקופה זו הייתה גם מאוד צנועה. לא היו מותגים לא  היו ג'ינסים, בקיץ הלכנו עם סנדלים תנכיות  ומכנסי חקי. הכל היה צנוע פשוט ופרקטי.
בית הספר דאז
בבתי הספר הלכנו עם תלבושת אחידה. הייתה משמעת חזקה בכל בתי הספר. כל בוקר היה מסדר בוקר בחצר, של כל הכיתות, נכנסנו לכיתות אחרי המסדר בשורות בסדר מופתי. כשהמורה נכנס לכיתה כולנו קמנו, עד שהמורה הורה לשבת. לא קראנו למורה בשמו. ולא דברנו למורים בגוף ראשון. לא העזנו להתחצף או להביט במורה. הייתה עזרה הדדית בבית ובכל מקום.

מילון

מעברה
מקום שאכלסו את העולים, מעברה ממילה מעבר, כלומר מקום זמני.

כובע טמבל
כובע כמו אוהל שחבשו בתקופת העליה.

ציטוטים

”"לקבל את הכל באהבה" למרות קשיי העליה לא התלוננו, קבלנו את החיים החדשים באהבה . “

הקשר הרב דורי