מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

העיניים הכחולות של סבא

תמיר ואני באירוע משפחתי
סבתא רותי וסבא קלוד בצעירותם
סיפור האהבה של סבתא רותי וסבא קלוד

שמי אסנת שמילוביץ, אמא של תמיר, ואני מספרת את סיפור היכרותם ואהבתם של אמי ואבי סבתא הנרייט (רותי) וסבא קלוד (אהרון) תורג'מן.

סבתא וסבא גדלו במרוקו, בעיר פאס שהיא העיר השנייה בגודלה במרוקו, מיקומה הגאוגרפי של פאס הוא במרכז מרוקו. הצרפתים כבשו את מרוקו בשנת 1912 ושלטו במרוקו עד שמרוקו קיבלו עצמאות בשנת 1956. לשלטון הצרפתי היו השפעות על כל תחומי החיים במרוקו – החינוך, השפה, השמות, התרבות ועוד.

לסבתא היו שלושה שמות: חסיבה, הנרייט ורותי. "חסיבה" זה במרוקאית טובה, חמודה, מתוקה. השם הנרייט Henriet היה השם הצרפתי של סבתא ואת השם רותי נתנו לה כשעלתה לארץ ישראל (הישראלים התקשו לבטא את שמה של סבתא "הנרייט" וכל הזמן עוותו אותו ולכן סבא החליט שצריך לתת שם ישראלי לסבתא).

לסבא קראו קלוד (השם הצרפתי שלו) וכשעלה לארץ נתנו לו את השם אהרון.

עשירי פאס שגרו בה אנשים ממוצא צרפתי בעיקר. רוב היהודים היו גרים בשכונה שנקרתה "מלאח" שהייתה ממוקמת בעיר "הישנה" ושם הקהילה היהודית ניהלה את חייה והייתה נפגשת בבית הכנסת בחגים, בשמחות ובתפילות השונות.

הבית בו גדלה סבתא היה בית גדול מאוד עם שישה חדרים וגג. בבית היו שלוש משרתות מוסלמיות שעסקו בכל עבודות הבית – ניקיון, כביסות, כלים וגיהוץ. המשרתות לא בישלו את האוכל לבני הבית, כי ההורים של סבתא היו דתיים שומרי מסורת ומטעמי כשרות אמא של סבתא ,סבתא רבה חנה(ממה), לא הסכימה שיבשלו ורק היא הייתה מבשלת את האוכל. כמו כן סבתא מספרת שהם פחדו גם מהרעלות והתנכלויות של המשרתות הערביות ולכן לא נתנו להן לבשל.

את הכביסה כבסו בצורה ידנית, (לא הייתה מכונת כביסה), המשרתות היו עולות לגג הבית, לוקחות גיגית גדולה (פיילה) וממלאת אותה במים וסבון כביסה, את הבגדים המלוכלכים היו טובלים בגיגית ומשפשפים את הבגדים כנגד קרש הכביסה. קרש הכביסה היה עשוי מלוח עץ מלבני עם גלים. לאחר שהיו שוטפים את הסבון מהכביסה היו תולים אותה על החבלים שעל הגג לייבוש.

שאר הבית היה בנוי כמו היום עם מקלחת ושירותים רגילים.

סבא רבא אברהם, (פפה), היה בעל חנות מכולת גדולה מאוד בשכונה והוא פרנס את המשפחה בכבוד ונחשב לבעל אמצעים כספיים.

המשפחה בהשפעת הכיבוש הצרפתי, התלבשה בבגדים אירופיים כמו אלו שלנו היום ופחות בבגדים מרוקאיים מסורתיים כדוגמת גלביות וכפתנים. את הכפתן המסורתי סבתא הייתה לובשת רק בחגים או מסיבות משפחתיות.

החינוך היה גם מושפע מהכיבוש הצרפתי, סבא וגם סבתא למדו בבית ספר "אליאנס" שם למדו צרפתית, חשבון, ערבית, גיאוגרפיה, כלכלת בית ועוד.

היה בית ספר לבנות ובית ספר לבנים בנפרד. הייתה תלבושת אחידה ,הבנים לבשו מכנס וחולצה לבנה והבנות שמלה עם צווארון לבן מעומלן.

בבית הספר היה כבוד גדול למורים, התלמידים היו עומדים כשהמורה היה נכנס והיו פונים למורה רק בתואר "המורה" ובשום פנים לא בשמו הפרטי. תלמיד שהיה מפריע המורה היה שולח אותו לעמוד בפינת הכיתה ונותן לו עונש לכתוב במחברת 500 פעמים "אני לא מפריע בשיער".

בבית הספר הייתה הפסקה בין השעה 12:00 לבין השעה 14:00 אשר במהלכה אפשר היה ללכת הביתה ולאכול צהריים ולישון. מי שרצה היה יכול לאכול בחדר האוכל של בית הספר שהיה סוג של בית תמחוי.

כשסבתא סיימה את בית הספר היסודי היא למדה בתיכון מקצועי – היא למדה מזכירות וכשסיימה את הלימודים עבדה כמזכירה במשרד במרוקו.

סבתא עלתה לארץ ישראל ממרוקו עם משפחתה בשנת 1963 כשהיא בת 20.  המשפחה של סבתא החליטה לעלות לארץ בשלב יחסית מאוחר לשאר הקהילה היהודית, כי לסבא רבא אברהם היו הרבה נכסים . סבתא מספרת שלא הרשו למשפחה להוציא כסף ודברי ערך ממרוקו . סבא רבא אברהם שלח כספים רבים לצרפת כדי שיוכל להביאם ארצה כשיעלו לארץ ישראל.

בארץ ישראל המשפחה של סבתא התגוררה בעיר עכו.

סבא קלוד אהרון  נולד בשנת 1940 בפס שבמרוקו ועלה לארץ ישראל בשנת 1949 כשהוא רק בן 9. המשפחה של סבא החליטה לעלות לארץ עם קום המדינה בגלל ציונות ואהבת הארץ וגם משום שהם הרגישו חוסר ביטחון פיזי בשל ההתקוממויות במדינות ערב.

המשפחה של סבא קלוד עלו לארץ דרך מרסיי שבצרפת. המשפחה התגוררה בעיר ירושלים בשכונת "מוסררה". סבא מספר שהיו אלו השנים הראשונות להקמת מדינת ישראל והיה צנע בארץ, היה מחסור של מזון, דלק ושאר דברים הנחוצים לחיי היום יום, לדוגמה היה אוכל בהקצבה, בשר עוף היה ניתן לקנות רק עבור נשים בהריון, אם היו רוצים לקנות קילו עגבניות אז יכלו לקבל רק חצי קילו.

סבא גדל בירושלים ומספר על ילדות ירושלמית מאושרת למרות התנאים הקשים. כשסבא היה חוזר מהבית ספר הוא היה אוכל ארוחת צהריים, מכין שיעורי בית ורץ ישר ללול תרנגולות שסבא רבא יוסף הקים בחצר. בלול סבא קלוד היה מטפל בתרנגולות– מאכיל, משקה, מנקה ואוסף ביצים. סבא מספר שבתור ילד הם היו משחקים ברחוב, רצים, בונים עגלות וקורקינטים מקרשים וגלגלים מאולתרים ועושים מעשה קונדס שונים. כל ערב בשעה שבע לערך היו נשמעים קריאות האימהות מהבתים השונים כשהן קוראות בשם בנם שיחזור הביתה לארוחת הערב… כל יילד היה חוזר לביתו.

בגיל 18 סבא התגייס לחיל האוויר והיה טכנאי מטוסים ולאחר שהשתחרר עבר לעבוד בחברת "אל על" ובה עבד עד הפנסיה.

בגלל המציאות הכלכלית הקשה סבא עזר להורים שלו בפרנסת הבית וגם כחייל נתן להם את משכורתו.

סבא ניגן על סקסופון בלהקה בתל אביב.

סבתא גדלה במשפחה דתית מסורתית והיה להם מאוד חשוב לשמור על צניעות וכבוד הבנות במשפחה. זה אומר שלבת  לא היה מותר לצאת סתם כך עם בן לדייט.  הבן היה צריך לחזר אחרי הבת ולקבל את הסכמת המשפחה להיפגש אתה. גבר שרצה לחזר אחרי בחורה היה צריך לבוא לבית שלה עם זר פרחים או בונבוניירה ולפגוש אותה בסלון כשההורים ישובים עמם.

סבא וסבתא נפגשו באקראי במסיבה בתל אביב. סבתא הגיעה למסיבה עם חברה, סבא שניגן בסקסופון ראה את סבתא והתאהב בה מיד. סבתא אומרת שהיא התביישה מאוד אבל ראתה את העיניים הכחולות של סבא ומיד התאהבה בו.

הבעיה הייתה שסבא גר בתל אביב ואילו סבתא בעכו – והמרחק רב בין  שתי הערים (שעתיים וחצי נסיעה ברכב).

סבא היה בא לבקר את סבתא כל יום שישי. הוא היה נוסע מתל אביב לעכו פוגש את סבתא ואז הולך לישון אצל קרובי משפחה  באזור, כי אסור היה להם לישון ביחד כל עוד הם לא היו נישואים. כשההורים של סבתא למדו להכיר את סבא קלוד רק אז הם אפשרו להם לצאת למסיבת ריקודים יחד לבד.

לאחר שנה, סבא קלוד הגיע לבית של סבתא רותי וביקש מההורים את ידה, ביקש את הרשות להתחתן עם סבתא רותי. סבא רבא אברהם וסבתא רבא חנה הסכימו כמובן ואז התקיים מפגש נוסף בין ההורים של שני בני הזוג.

סבא וסבתא התחתנו באולם אירועים מפואר ולאחר החתונה עברו להתגורר בדירה בחולון.

לסבתא רותי וסבא קלוד נולדה ארבעה ילדים: ענת הבכורה, אסנת (אני), חלי ויוסי.

אני, אסנת שמילוביץ, נולדתי בחולון בשנת 1967, הילדה השנייה במשפחה. בשנת 1973 המשפחה עברה לגור בשוויץ (ג'נבה) בשל שליחות של אבי (סבא קלוד) במסגרת עבודתו באל על. חזרנו לארץ בשנת 1977. במהלך תקופה זו התחנכתי בבית ספר בינלאומי עם ילדים ממדינות שונות ודיברתי רק צרפתית. כשחזרנו לארץ היית בת עשר ולא ידעתי עברית כלל. המשפחה עברה לגור בראשון לציון. למדתי בבית ספר "יפה נוף" בראשון לציון ולאחר מכן בגמנסיית גן נחום.

יהושוע (שוקי) שמילוביץ, בעלי ואבא של תמיר, נולד בעיר חיפה בשנת 1965 וגדל בשכונת רמת אליהו בראשון לציון, למד בבית ספר יסודי ויתקין ובתיכון אורט יד שפירא בתל אביב.

בשנות השמונים נהגנו לבלות במסיבות אצל חברים בראשון לציון, ושם שוקי בעלי ראה אותי לראשונה ומיד התאהב.

הבעיה הייתה שהיה לי חבר שהיה מכר שלו. לאחר כשנתיים הצטלבו דרכינו שוב כאשר שוקי שעבר ברחוב מגוריי עלה להגיד שלום… ואז לשמחתו גילה ששמחתי לפגוש אותו ושחשוב מכך אין לי כבר חבר- אני פנויה למערכת יחסים חדשה.

מאז יצאנו יחד כשלוש שניים והתחתנו ב- 01/11/1989.

נולדו לנו ארבעה ילדים- לינוי, שרון ז"ל, יעל ותמיר.

 

תמונה 1

תמונה 2

הזוית האישית

התוכנית אפשרה לי להעביר מידע משפחתי לבני תמיר, סיפורי משפחה שגדלתי עליהם ושמעתי אותם בילדותי. במהלך כתיבת העבודה תמיר ואני הבנו את השוני בצורת החיים אז והיום – הן בשגרת היום והן ביחסים שבינו לבינה. הזמן המשותף והעשייה ביחד נתנו לנו הזדמנות לזמן איכות משותף.

אני מאחלת לתמיר חיים ארוכים ומלאים בחוויות טובות ושמחות, שידע לקבל בברכה את הטוב וגם את הרע ולדעת להתמודד ולהתעצם מכל חוויה ומצב. אני מאחלת לתמיר שיזכה להיות שותף בתוכנית מעין זו עם נכדיו.

תמיר: מאחל לסבתא וסבא שיבדלו לחיים ארוכים עד 120 בבריאות.

מילון

תקופת הצנע
תקופת משטר הצנע הייתה בין השנים 1949-1959 . תכנית הצנע בישראל הופעלה ע"י משרד האספקה והקיצוב שבראשו עמד ד"ר דב יוסף. המשמעות הייתה קיצוב קפדני במזון, בהלבשה ובשאר המצרכים החיוניים, והטלת עונשים חמורים על ספסרות, וכן על הפקעת שערים ומסחר בשוק השחור.

ציטוטים

”המשפחה של סבא החליטה לעלות לארץ עם קום המדינה בגלל ציונות ואהבת הארץ “

הקשר הרב דורי