מאגר סיפורי מורשת

הקשר הרב דוריסבתא לביא מרים מספרת לקרן 

בית ההורים

שמי לביא מרים לבית משפחת ברנטל, פנחס והילדה ז"ל. נולדתי באוקראינה. שמות אחיי הם לאה ומרדכי. עלינו ארצה בשנת 1945.

נולדתי בשנת 1943, בעיירה בשם ברשאד, לשם גורשו הורי ועוד אלפי יהודים מבוקובינה בזמן מלחמת העולם השנייה. כתינוקת הייתי מאוד חולה ובנס ניצלתי למרות שניתנו לי מעט סיכויים לחיות.

לפני שמשפחתי גורשה לברשאד היה בבעלותנו בית, אחי ואימי מתארים את הבית כבית גדול מוקף עצי פרי מסוגים שונים כמו שזיפים אגסים תפוחים ועוד. הבית היה רחב ידיים, יפה, נוח ומשרה חמימות בכל פינה. במרכז הבית עמד אח גדול, ששימש לאחיי מקום להתחמם בימות החורף הקשים. ביתנו היה בית חם ותוסס מאוד, אהבו לבוא ולהתארח בו. הרבה לא היה, אך שמחה וחום היה בשפע. החינוך בבית הורי היה יהודי מסורתי, שמרנו שבת, אימא היתה מדליקה נרות ואבא היה הולך לבית הכנסת.

במקום שהתגוררנו בו לאחר הגירוש לא היו חדרים, התגוררנו באולם גדול בו ריכזו את כל היהודים, שם הינו צריכים להסתדר ולדאוג לאוכל לבד. לא התקלחו ולא בישלו ולכן המון אנשים שהיו באותו אולם נספו.

אמי הסתכנה מאוד והפרה את האיסור לעזוב את האולם, היא יצאה בסתר כדי למכור את שהיה ברשותנו כדי לקנות אוכל, לא פעם היא נתפסה והוכתה קשות.

אבא היה סוחר ולכן נסע הרבה בעולם, ואימא הייתה עקרת בית. אני זוכרת שהבגדים של הוריי היו מאוד צנועים כפי שניתן לראות בתמונה.

העלייה והקליטה

הסיבה לעליה ארצה הייתה האנטישמיות הגוברת ובריחה מאירופה הבוערת. את אחי ואחותי הגדולים שלחו עם עליית הנוער ארצה. הם הגיעו לקיבוץ שריד שבעמק יזרעאל שם הם נקלטו, הגעגועים להורים הלכו וגברו. החלה התעניינות בקיבוץ לגורל הורי הילדים שעלו וכשגברו הלחצים, הובטח לילדים כי יעשו הכול על מנת להציל את הוריהם. הדבר לא היה פשוט, שערי הארץ היו סגורים בפני היהודים. התארגנה קבוצה של שליחים מהקיבוץ, ביניהם שליח בשם ריקו שיועד להגיע אל הוריי ובדרך לא דרך הצליח להעלות אותנו ארצה. הכול נעשה בחשאיות מוחלטת: עלינו ארצה עם אניית מעפילים רעועה וקטנה, המון אנשים על הסיפון, שבקושי רב יכלה להכיל את כל האנשים.

בהגיענו ארצה נקלטנו באופן ארעי במחנה מעבר בעתלית (אני כמובן לא זוכרת), לאחר מכן ניסו לקלוט אותנו בקיבוץ שריד אך הדבר לא צלח מכיוון שאבי היה סוחר והוא היה בעל מנטאליות שונה מאנשי הקיבוץ. כשהיינו בקיבוץ רציתי מאוד לשחק, לכן רצתי לחדר הילדים ישר לבובות! מצאתי בובה ממש גדולה, כמעט בגודל שלי, וחיבקתי ונישקתי אותה. המטפלת אמרה לי שמותר לקחת אותה הביתה, ולקחתי אותה אליי. לאחר זמן מה, היא דרשה שאחזיר אותה, ואני זוכרת שהיה לי מאוד קשה להיפרד מהבובה, קצת בכיתי אבל בסוף זה עבר לי.

בגלל שאבי לא הצליח להתאקלם בקיבוץ, עברנו לגור בקריית חרושת: מקום שומם ובו מספר בודד של בתים, שהמרחק ביניהם היה רב. את מצרכי המזון אפשר היה להשיג רק בנסיעה לחיפה, שהייתה מסוכנת: לא פעם הותקפו האוטובוסים על ידי פורעים (ערבים שירו וניסו להרוג בכל הזדמנות). אלו היו ימים קשים של פורענויות שלפני מלחמת העצמאות.

היה מסוכן וקשה לחיות שם, ולכן קבלנו דיור אחר בישוב טבעון, שם שיכנו אותנו בבלוק גדול עם עוד עולים חדשים. המבנה היה קרוב מאוד ליער. החיים היו קשים, לא הייתה פרנסה והורי לא ידעו את השפה ולכן עבדו בכל עבודה מזדמנת. מלחמת השחרור פרצה והיה צורך להגן על הישוב ובאחת השמירות נפצע אבי קשה ולא יכול היה להמשיך לעבוד.

זיכרונות ילדותי

מאחר והייתי מאוד קטנה כשעלינו ארצה, לא הייתה לי בעיה ללמוד את השפה, שוחחתי עם אחיי בעברית וכך לאחר זמן מה למדתי את השפה.

שם בית הספר היסודי שבו למדתי היה 'כרמלי'. שם למדנו קריאה, עברית, חשבון, מולדת, והקדשנו הרבה זמן לשירי מולדת ולחגי ישראל. היחסים בין התלמידים למורים היו טובים מאוד, רחשנו כבוד רב למורים והמשמעת היתה טובה. עם זאת, היו עונשים, כמו למשל: הוצאה מהכיתה מאותו שיעור או קבלת מכתב להורים.

בשעות הפנאי אהבתי מאוד לקרוא, בעיקר ספרי אגדות ובהתבגרותי גם רומנים היסטוריים. אהבתי גם לרקום, לסרוג וכמובן להיפגש עם חברים וחברות, לשחק בחוץ או בקרבת ביתו של אחד החברים. החברות היתה מאוד הדוקה, אפילו נשארתי בקשר עם חברה עד עצם היום הזה, זוהי חברות אמיתית. לא היתה תלבושת אחידה, כפי שניתן לראות בתמונה המצורפת. הטיולים היו בחיפה עצמה וגם מחוצה לה. בטיולים האלה התלמידים הכירו את העיר חיפה שבה הם חיו והיו טיולים גם מחוץ לחיפה שבהם הכרנו את הארץ. היו מסיבות לקראת החגים, לכל חג היו הכנות והצגות שבהן השתתפו התלמידים.

בבית ספרנו היה חדר אוכל גדול שבו אכלנו ארוחת צהריים. לכיתות הגבוהות הייתה מורה לתזונה שלימדה על תזונה נכונה. התלמידים הבוגרים היו צריכים לעשות תורנות מטבח שכללה סידור שולחנות והבאת האוכל.

המורה שהכי אהבתי היא מורה מכיתה א', קראו לה מרים קרן (כשמי וכשם נכדתי). אהבתי עברית, ובכיתות הגבוהות יותר אהבתי מאוד היסטוריה. המאכל שהיה אהוב עליי ביותר בתקופת הילדות היו הרבה ירקות ופירות.

זיכרונות משנות 20

באותה תקופה סגנון השירים והריקודים היה שונה. היו ריקודים סלונים, ריקודי רוק, שירי רוק, כמו כן אהבתי מאוד שירי ארץ ישראל, שעליהם גדלתי.

הינו בדרך כלל נפגשים כמה זוגות ויוצאים ביחד לבלות. הבידור האהוב היה לראות סרט, לאכול בשבת במסעדה בצוותא, וגם לצאת לטיולים בארץ. אמצעי התקשורת היו מאוד דלים, היה טלפון וגם זה לא היה לכולם.

סיימתי את לימודיי והתגיסתי לצה"ל. בשירותי הספקתי ללמוד הוראה בסמינר "גורדון" בערבים בתמיכת הצבא. תפקידי בצבא היה פקידה טכנית בחיל חימוש, שם פגשתי את בעלי לעתיד.

הקמת משפחה

ההכרות הייתה יכולה להיות בכל מני מסגרות חברתיות: בשירות הצבאי, בבית הספר, בתנועת הנוער. הוריי היו מעורבים בחיי בכל, בלימודים, בשירות הצבאי, בנישואי ובכל.

את אישי הכרתי בשירות הצבאי, וההכרות הייתה מאוד מקרית. שירותו של בעלי באותה העת היה בדרום, ואילו אני שירתי בצפון. רצה הגורל ובעלי שאז היה כבר בקבע, קיבל הצבה לצפון, ובמסגרת תפקידו הגיע לעיתים קרובות לבסיס בו שירתי. כמובן שמצאנו חן אחד בעיני השנייה, והפכנו לזוג ולאחר זמן מה נישאנו.

 

הקמנו אני ובעלי משפחה לתפארת. יש לנו שתי בנות איריס ודלית, ושלושה נכדים: ברק, הילה וקרן שכל אחד מהם מקרין את האור שלו על המשפחה.

גלגולו של סיפור

כשגרנו בטבעון היה מאחורי הבניין שטח גדול, חופשי וצמוד ליער. בשטח הזה אימי הקימה דיר (אימי מאוד אהבה בעלי חיים וכן טיפול וגידול ירקות גינה). מאחר והיה שטח פנוי ניצלה את המקום והביאה עז ששמה היה עליזה. אימא הביאה את העיזה כדי שיהיה חלב או דייסה לתת לי (מעולם לא אהבתי חלב עיזים).

העז הזו הייתה מאוד קשורה לאימי, אך רצה הגורל ואימי הייתה צריכה לנסוע מחוץ לטבעון לקניית מצרכים. היא לא תארה לעצמה שהיא תחזור מאוחר. אבל מחשבות לחוד ומציאות לחוד. בינתיים התארך הזמן והעז הייתה צריכה לקבל אוכל, אחותי שבאה מהקיבוץ החליטה שהיא הולכת לתת לה אוכל. באה עם האוכל וניסתה להיכנס לדיר, אך העז רצתה לתקוף אותה עם הקרניים. אחותי שמרוב בהלה ברחה והפילה את האוכל, לא הספיקה לסגור את דלת הדיר, והעז רדפה אחריה. היא ברחה ישר ונסגרה בבית. השכנים שראו את אחותי בורחת ואת העז אחריה פחדו ונסגרו בבתיהם מרוב פחד. המצב הזה היה עד שאמי חזרה מהקניות. העז הכניסה את כל השכנים למקלט! אימי הייתה היחידה שהצליחה להכניס אותה חזרה לדיר והשמחה של העיזה הייתה רבה מאוד.

 בית ספר "נתיב אליעזר כרמל" – רכזת התוכנית אביבה אליה שניר