מאגר סיפורי מורשת

שמי עדנה בר, אני סבתא של איתי ויש לי שבעה נכדים נוספים. נולדתי בגרמניה בשנת 1947 לאחר המלחמה ועליתי לארץ בשנת 1949, בהיותי בת שנתיים.

בילדותי בגרמניה

נישאתי בגיל 18 והתאלמנתי בגיל 41, וזה מצבי עד היום. אני מתגוררת בקדימה צורן בגפי, אני גימלאית.

בצל השואה

למרות שכבר זקנתי, אני שייכת לדור שנולד לאחר השואה. הדור שעל כתפיו הוטל העול הכבד לגדול בצל ניצולי השואה שעברו חוויות קשות מנשוא אשר השפיעו על מהלך חייהם וחיי הדור הבא, שכאמור כולל אותי.

נולדתי בגרמניה במחנה פליטים, לשם הובלו הוריי מהונגריה אחרי המלחמה. עלינו ארצה באונייה בשנת 1949 בהיותי בת שנתיים. שיכנו אותנו בלוד באחד הבתים אותם נאלצו לפנות תושביו הקודמים לאחר מלחמת העצמאות. הבית היה גדול. זכור לי שהתקרה היתה גבוה מאוד והריצוף היה דמוי שטיח. גרנו בבית הזה שנים רבות. גדלתי שם ושם נולדו שתי אחיותיי.

הסביבה היתה מאוד ידידותית. גרו שם משפחות כמונו שהגיעו כעולים ואוכלסו בבתים הפנויים. מוצא הדיירים היה מגוון ביותר. אני זוכרת משפחות שהגיעו מרומניה, פולין, מתוניס ומקומות נוספים. זו היתה "שכונה". הייתה לי ילדות רגילה גם אם לא היתה רווחה כלכלית. לא היו לנו דרישות רבות. הבילוי שלנו בערבים היה בעיקר מתחת לתאורת הרחוב בשכונה.

מאלבום התמונות

חברים אני זוכרת רק כשהתחלתי ללמוד בבית ספר רמז, שהיה סמוך לביתנו. בעיקר אני זוכרת חבר טוב אחד שאיתו שמרתי על קשר זמן רב אחרי שסיימנו את בית הספר היסודי. הלימודים היו קשים לי. לא היה מי שידחוף או יעזור לי או ידאג שאכין שיעורים ואני העדפתי את תאורת הרחוב.

אהבה ומשפחה

לאחר שסיימתי את בית הספר היסודי שלחו אותי הוריי ללמוד את לימודי התיכון בקיבוץ חפציבה, שם גרו דודתי ודודי עם שני בניהם. אני לא אהבתי את שהייתי בקיבוץ ועזבתי אחרי שנתיים. את הבגרות סיימתי בתיכון אקסטרני. אבל בתקופה בה שהיתי בקיבוץ התכתבתי עם החבר מהיסודי ומכתביו נמצאים ברשותי עד היום. עם זאת, כשחזרתי הביתה הכרתי את בעלי לעתיד והחלטתי לא להיפגש עם החבר מהיסודי.

הייתי בת שבע עשרה וחצי בדרך לצבא. עברתי את כל המיונים וכנראה היה לי כבר תאריך גיוס, אך בעלי לעתיד ביקש ממני להנשא לו ולא להתגייס. הוריו, גם הם סבלו בשואה והוא נולד בתקופת השואה. הוא רצה מאד להקים משפחה. היינו מאוהבים ואני נכנעתי ונישאנו. אני לא מתחרטת על הנישואין אך לעולם לא אפסיק להתחרט שלא שירתי בצבא.

בגיל 19 הפכתי לראשונה לאימא. היום בחורה בת 19 נחשבת לילדה, אך אני הרגשתי בוגרת וגידלתי את ילדיי בבגרות ובאחריות. בשלב מסוים בין הלידות התחלתי לעבוד במשרד ממשלתי תוך גידול ילדיי בעזרת בעלי כמובן, שהיה הבעל והאבא המושלם בעולם. לצערי הוא נפטר בגיל 44 לאחר 23 שנות נישואין מאושרות. תוך כדי העבודה וגידול הילדים למדתי באוניברסיטה בחיפה לתואר ראשון. לאחר התואר קיבלתי תפקיד בכיר ועבדתי במשרד 30 שנה ואז החלטתי לצאת לפנסיה מוקדמת בגיל 55, מה שאפשר לי לבנות קריירה שנייה עליה חלמתי במשך שנים.

נרשמתי ללימודים בוינגייט וקיבלתי תעודה להדרכת ספורט לגיל המבוגר לאחר שנתיים. עבדתי במקצוע זה כ-13 שנה. הדרכתי במועדונים למבוגרים ונהניתי מאד. ילדיי גדלו בינתיים. יש לי שתי בנות ובן ואני אוהבת אותם ללא גבולות, ושמונה נכדים מקסימים, כאשר הנכדה הגדולה בת 28 והנכד הצעיר בין 5 שנים.

עיסוקיי היום

אני רוקדת ריקודי עם שלוש פעמים בשבוע, מתחרה במועדוני ברידג' כולל תחרויות בינלאומיות ומעבירה חוגי ספורט למבוגרים בהתנדבות. אני גם לא מוותרת על תרבות בשביל הנפש: אני מנויה על סרטי טרום בכורה עם הרצאות מקדימות. וכן אני מנויה על הופעות של המנצח האגדי גיל שוחט. יצאתי לטיולים רבים ברחבי הארץ עם החוג לריקודי עם. טיולים מדהימים עם מדריכים מקצועיים ומעניינים.

בגילי אני מאפשרת לעצמי גם לנוח מעט. אני אוהבת מאוד לקרוא ספרים אבל לא מוותרת על אקטואליה ולכן קוראת עיתון יום יום שמונח ליד דלתי כל בוקר. אני אוהבת את הלבד שלי למרות שיש לי חברים. בקיצור – אני משלבת בין לבין.

בילדותי

הזוית האישית

איתי:נהניתי מאוד לשמוע את סיפורה של סבתא עדנה: היתה לי חוויה מאלפת לשהות בחברת נכדי המקסים, האהוב והמיוחד, במיוחד שאני מתגוררת רחוק ואינני רואה אותו מספיק וזו היתה הזדמנות נהדרת. עם זאת היה אתגר לא פשוט מבחינה טכנית