מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפורי העבר של מיכל בן חור

אמי נכדתי ואני
אני בצעירותי
העלייה לארץ של הורי ובנית הארץ

שמי מיכל נולדתי בארץ ישראל בשנת 1952 בבאר שבע. אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם נכדתי, לה סיפרתי את סיפורי.

הורי

הורי נולדו בכורדיסטן על גבול אירן. כשאבי היה בן 12 המוסלמים רצחו את אבא שלו, בגלל שהיה יהודי. כל הפרנסה נפלה על אבא שלי, כמה שנים אחרי זה המוסלמים חטפו את אחותו וגרמו לה להתאסלם. החיים היו מאוד קשים, אבא לא היה בבית היה נוסע למרחקים למכור את הסחורה שלו, הפחד היום-יומי מרדיפתם של המוסלמים, המוסלמים היו רודפים אחרי הנשים וחוטפים אותן וכופים עליהן להתאסלם.

בגיל 15 אבא שלי ראה את אמא שלי ליד הנחל שואבת מים והתאהב בה. אבא שלי שלח שליחים להורים שלה כדי שהיא תהיה לו לאשה, אז היה נהוג לעשות בירורים לגבי המעמד המשפחתי והמצב הכלכלי. בזכות שאבי היה ממשפחה טובה הסכימו שיתחתן עם אמי. מהר מאוד לזוג נולד תינוק שמנמן וחמוד בשם עובדיה שהוא אחי הבכור.

הורי

תמונה 1

בשנת 1948 אבי היה בן 18 הצבא האירני רצה לגייסו אך הוא החליט לעלות לארץ, אמי ואחי נשארו מאחור בינתיים. לאחר שנתיים בשנת 1950 אמי ואחי עלו לארץ יחד עם עוד משפחה. יומיים לפני הבריחה דברו עם השכנים המוסלמים שמשאירים להם את כל רכושם בתנאי שלא יגלו לשלטונות שברחו.

תמונה 2

החיים בישראל

בשנת 1951 כאשר חיו כבר בארץ ישראל נולד להם התינוק נוסף ולו קראו רחמים, כאשר התינוק היה בן חצי שנה הוא הרגיש לא טוב ולקחו אותו לבית חולים לבדיקה. הרופאים ביקשו מהורי להשאיר את התינוק ולבוא למחרת לקחת אותו הביתה. למחרת הגיעו הורי ובקשו את התינוק והרופאים אמרו להם שהוא מת ושילכו הביתה, להורי הייתה בעיה עם השפה אך למרות זאת, הם התעקשו לראות את הגופה או מסמך, נאמר להם שבארץ לא מראים מסמכים או גופה כי כבר קברו אותו. לאחר שנים התגלה לנו שרחמים התינוק שחלה ונפטר, לא באמת נפטר אלא הוא בין החטופים של שנות החמישים. עד היום אני ומשפחתי מנסים לחפש אותו, המקרה הזה זעזע את הורי בתור עולים חדשים והורים טריים.

בשנת  1952 נולדתי וכך נולדו להוריי 10 ילדים (שולה, רחמים, שמשון, אסף, יעקב, אברהם, עופרה, יוכבד, יורם ורונן). המצב הביטחוני והכלכלי היה קשה אבל הורי היו ציונים, היה חשוב להם לבנות את הארץ.

משפחתי בבית הורי

תמונה 3

כשהייתי קטנה בן גוריון עודד את הילודה בישראל, כאות הוקרה על סיוע בבניין הארץ, ראש הממשלה דאז, בן גוריון, בא לבית הוריי והעניק לאמי תעודה על כך שהיו לה 13 ילדים.

ביקורו של  ראש הממשלה בן גוריון

תמונה 4

להורי היה משק ובו פרות וכולנו עזרנו במשק ובחליבת הפרות למרות כל הקושי בעבודה הקשה ומשטר הצנע, האהבה לארץ והציונות היה להם חשוב לעלות לארץ ולבנות אותה.

תמונה 5

בשנות הצנע לא היה מבחר גדול של אוכל היינו אוכלים לחם עם מרגרינה ולמעלה מפזרים סוכר  ההינו לוקחים חצי לחם מוצאים את הבתנוכו שלו וממלאים את הלחם בתפוח אדמה והיינו אוכלים אותו יחד אם מלפפון חמוץ. היינו לוקחים סיר בגודל של פאילה ומבשלים מרק עדשים אם תפוחי אדמה. ועוד כגון: שקשוקה, מג'דרה, פירה. כל יום חמישי היינו מחממים אל הפרימוס פאילות ענקיות ומחממים מים כדי להתקלח היינו יושבים בתוך גיגית ומתקלחים, אחרי שסיימנו להתקלח היינו עושים כביסות אם קרש כביסה.

היום אני גרה בהרצליה, עבדתי כסיעת בגן עירוני. כיום אני בפנסיה, יש לי 3 ילדים ושישה נכדים.

תמונה 6

משפחתי האהובה

תמונה 7

הזוית האישית

סבתא מיכל: ללא עבר מפואר של קושי כמתואר לעיל, לא היה ניתן לבנות עתיד יציב ובטוח כמו זה בו אנו חיים היום.

הנכדה אמי: למדתי שסבתא רבתא וסבא רבא בנו לנו את המדינה. הסיפור מתחיל מסבא רבא שהיה בצבא וכל אחיה של סבתי שרתו את המדינה, הם לקחו חלק פעיל בהגנה על המולדת ושמירת הביטחון. למשפחתה של סבתי היה משק ובו היו פרות שסיפקו חלב ותרמו לכלכלת המדינה. אני שמחה לשמוע, שלמרות קשיי הקליטה למשפחתי היה אכפת מעתיד המדינה, כך שאני ואחיי נוכל לחיות בכיף ובשלווה.

מילון

פרימוס
כירת קרוסין ניידת הפועלת באמצעות לחץ, שם המותג "פרימוס" מגיע מלטינית שפירוש ראשון. שכבש את השווקים, הפך לשמו הגנרי של המוצר וזכה לחיקויים רבים. במלחמת העולם השנייה הפרימוס הונפק ליחידות רבות, וחייליהן הפכו לצרכנים נלהבים שלו ותרמו להפצתו הנרחבת בשנים שלאחר המלחמה.

ציטוטים

”לא גדלתי עם כפית זהב בפה“

הקשר הרב דורי