מאגר סיפורי מורשת

שמי מלכה, נולדתי ב – 21.7.1948 בפולין, ליגניצה. להורים אנה והירש. אבא היה חייט ואמא עקרת בית

אבא שלי נולד בפולין בשנת 16.9.1909 בקישינוב, באזור קרקוב. אבי היה ילד אחרון מבין חמישה אחים. סבא שלי שמו היה לאון, הוא היה חוטב עצים והייתה לו מנסרה. סבתא שמה כשמי, מלכה, והיא הייתה עקרת בית.

ההורים של אבי נפטרו בגיל צעיר ממחלות מסוימות, לא ידוע לי איזה. מי שגידל ודאג לו ולאחים שלו, היו הסבים והדודים שלו. שני האחים הבכורים של אבי, אח ואחות, היגרו בגילאים 16-15 לארצות הברית עם הסוכנות היהודית דאז, שם הם גדלו והקימו משפחות. אבי לא ראה יותר את אחיו ששמו איזאק. שמר איתו על קשר רק בהתכתבויות בשפת יידיש. אחותו הגיעה לישראל לבקר אותנו בשנת 1966. עם משפחתה של האחות היינו בקשר תמידי, עד היום אני בקשר עם נכדתה שהיא בגילי וגרה בארה"ב. בין התמונות מצאתי תמונה של תעודת לידה של אח של אבי שנולד בשנת 1899.

במלחמת העולם השנייה היה אבי, בן 30, נשוי לאישה בשם חיה גולדקלאנג, הם גרו גם בקישינוב ונולד להם בן שקראו לו לאון על שם סבא שלי, אבא של אבי.

בפרוץ המלחמה נודע להם שהגרמנים צריכים לבוא ולקחת את כל הגברים של העיירה למחנה עבודה. אבי, עם קבוצה גדולה של גברים השאיר את כל המשפחה וילד בן שנה וחצי, ברחו לרוסיה כדי לא ללכת למחנות העבודה ובמטרה לחזור במהרה בסיום הבלגן בפולין.

ברוסיה תפסו אותם וגייסו אותם לצבא הרוסי. אבי שהיה חייט במקצועו, נשלח לסיביר (מחוז ברוסיה שהקור שם מגיע למינוס 50 מעלות). בסיביר אבי עבר תלאות וחולי, בין היתר היו לו פצעים על הקרקפת שטיפלו בזה בשפיכת זפת חם על העור, והורדת כל העור עם הזפת (עד היום הדבר מחריד אותי מאוד). בביה"ח טיפלה בו אחות שלימים אבא שלי התחתן איתה. האחות היא אמא שלנו. בסיום המלחמה אבא שלי השתחרר מהצבא הרוסי חזר לפולין וגילה שכל העיירה שלו עם כל המשפחה נלקחו למחנות השמדה, כולל אשתו עם הילד שלו. עד היום אנחנו לא יודעים מה עלה בגורל המשפחה.

ידוע לנו שאחות נוספת של אבי, בשם רגינה – התחתנה עם דוד שלה, אח של אמה, בשם אדולף קרומהולץ. הם נסעו לגור בברלין שם נולדה להם בת. בפרוץ המלחמה, רגינה ברחה מברלין לעיירה שלה שבפולין, לצערנו לא ידוע לנו מה עלה בגורלם.

אח אחד נוסף, בשם דויד. אין לנו שום תיעוד עליו ולא ידוע לנו מה קרה איתו. אבי שלא נשאר לו כלום, ואף אחד בפולין, חזר לרוסיה ואחרי תקופה מסוימת התחתן עם אמא שלי. אחרי חתונה עברו לגור בפולין בעיר לגניצה שבדרום מערב פולין.

אחרי שנה אני נולדתי בבית החולים המקומי. כל ההיריון של אמי, אבא שלי התפלל שתיוולד לו בת, הייתי בבת עינו של אבי עד יום מותו.

אריה אחי (לאון על שם סבי והבן של אבי הראשון שגורלו לא ידוע) נולד בבית עם המיילדת ב – 28.4.1952. הלידה הייתה מאוד קשה, אמי כמעט מתה ואבי היה איתי והעסיק אותי, הביא לי הביתה חולות רטובים ועשיתי מזה ארמונות חול.

אחי היה ילד יפה ושובב, הוא היה מרביץ לכל הילדים בשכונה. כל האמהות באו והתלוננו שאריה (לאון) הרביץ. כשאריה היה בן 6 יום אחד הוא נעלם. חיפשנו אותו כל היום לא ידענו  מה קרה אתו ומאוד פחדנו. חברה שלי מצאה אותו רק בערב, טייל עם חברו על פסי הרכבת. כשעלינו לארץ אריה היה בן 11. הייתה לי ילדות נחמדה ועוטפת, גרתי ברחוב עם הרבה משפחות יהודיות ונוצריות.

עד היום אני בקשר עם שתי חברות מהתקופה ההיא. הייתי כבר שמונה פעמים בפולין לביקור וטיולים. אף פעם לא הלכתי למחנות השמדה, פשוט לא יכולתי. אולי בעתיד כן אבקר שם. היינו משחקים משחקי רחוב עם כל ילדי השכונה, בלי להתייחס מי יהודי ומי לא. היינו חברים טובים עם כל השכונה. היה לנו בית כנסת קטן בעיר ומועדון של יהודי, שם אבא שלי היה הולך לשחק שחמט, הוא היה מאסטר בשח-מט של האזור שלנו.

בשנת 1955 הייתי בת 7, עליתי לכיתה א' (פעם קראו לזה כיתה 1).זה היה בית ספר יהודי והוא היה מול הבית שלנו.

בשנת 1957 אבי הגיש בקשה לעלות לארץ, אך המדינה סירבה לו. רצינו לעלות לארץ כי כל היהודים היו בשלבי עזיבה.

בשנת 1958, כשהייתי בכיתה ג' (כיתה 3) בית הספר היהודי עבר למקום אחר ואני נשארתי באותו בית ספר שהפך להיות פולני כי היה קרוב לביתי.

בשנת 1963, כשהייתי בכיתה ח', בינואר, קיבלנו אישור לעלות לארץ. היה לי מאוד קשה לעזוב את עיר הולדתי ואת חברותיי, בכיתי המון.

עלינו לארץ ברכבת  נסענו עד וינה, מוינה נסענו ברכבת עד ונציה. מוונציה שטנו באוניה לארץ ישראל, לאוניה קראו "אנוטריה-ונציה". האוניה הייתה  קטנה, זה היה חודש ינואר, ים סוער. האונייה היטלטלה קשות, כל הדרך היינו חולים במחלת הים. זה היה סיוט של החיים. לבסוף הגענו לנמל חיפה ב – 29.1.1963

כשהגענו לארץ היינו לבד, כי בארץ לא היה לנו אף בן משפחה ולא חבר. לא ידענו איזה מיקום לבקש לגור בו.

העמיסו אותנו על טנדר פתוח מאחורה עם 2 מלווים, והביאו אותנו לאשקלון. אשקלון הייתה עיירה קטנה בזמנו, שמו אותנו בצריף בשום מקום, מסביב רק חולות וחולות ללא כביש וללא חשמל. אמא שלי לא הפסיקה לבכות ואמרה: "לאן הביאה אותנו", "באנו ממדינה עם תרבות, כבישים, חשמל לשום מקום!"

השכנים שלנו בצריפים שלידנו, יוצאי מרוקו, טוניס וכדו'. היו אנשים נחמדים וקיבלו אותנו באהבה ובזרועות פתוחות. אחרי חודשיים בצריף קיבלנו דירה של 42 מטר מרובע, ושמחנו מאוד. אני ואחי ישנו בחדר אחד קטן וההורים שלי ישנו בסלון, והיינו מבסוטים שיש לנו קורת גג. כיוון שלא ידענו עברית שמו אותי בכיתה ז' ולא בכיתה ח' כפי שעזבתי את פולין. לכיתה קראו כיתת עולים. כל הכיתה היו עולים חדשים ממרוקו, טוניס, פולין, רומניה וכו'. בכיתה ח' הלכתי לבית ספר לפקידות ששם למדתי הנהלת חשבונות, בין היתר. זה היה בית ספר מקצועי. בכיתה י' סיימתי את בית הספר.

בשנת 1965 פגשתי את שמעון (בעלי) לראשונה. היינו חבורה ענקית של חברים, שכולם היו עולים חדשים. היינו נפגשים בבית ורוקדים, היינו הולכים לסרטים ורוכבים על האופניים. בשנת 1967 פרצה מלחמת ששת הימים, ובעקבות המלחמה שחררו את כל השנתון שלי מהצבא. באותה תקופה שמעון למד בבית ספר טכני של חיל האוויר והתגייס לצבא.

בשנת 1968 למדתי קורס תפירה ועבדתי במפעל לשמלות ערב. ב – 9.4.1970 התחתנו באולמי "תכלת" בתל אביב.

לאחר החתונה המשכנו לגור באשקלון. שמעון בעלי השתחרר מקבע ועבר לעבוד באלתא באשדוד, לכן קנינו דירה באשדוד ועברנו לגור בה בשנת 1973.

בשנת 1972 נולד לנו תינוק בשם אמיר כשגרנו עדיין באשקלון. אמיר הוא אביה של לירי נכדתי היקרה.

אמיר נולד בניתוח קיסרי, בערב גשום ב-15 לינואר. תינוק גדול 4 קילו וחצי, יפה וג'ינג'י עם מלא שערות. הוא היה ילד שקט וביישן, ילד טוב ירושלים. עד שהגיע לתיכון. את התיכון סיים בחינוך "ים תיכוני" על הגלשן.

בשנת 1973, מלחמת יום הכיפורים, שמעון עזב את הבית למלחמה והשאיר אותי לבד עם אמיר ובהריון במשך חודשיים. ב – 5 לאפריל 1974, נולדה בתנו שרית, ילדה ג'ינג'ית יפה.

לפני הצבא בגיל 18, אמיר היה צריך לעבור ניתוח להסרת גידול מהבטן. הניתוח הביא לדחיית השירות הצבאי בחצי שנה. את הטירונות עשה בלוחמי נ.מ, ואת השירות כמאבטח מתקנים בקרייה וביהודה ושומרון. אמיר יצא לטיול סביב העולם לאחר שירותו הצבאי, בהודו, תאילנד, אוסטרליה, אמריקה. הסיבוב לקח שנתיים. חזר לארץ אחרי שנתיים התחיל לעבוד בתור עוזר טבח באשדוד.

בשנת 1976 יצאנו כולנו למשלחת לימודים בארה"ב, לשנה אחת. בעקבות המעבר הייתי צריך להחליף את שם המשפחה לבן שחר (משוורץ). בשנת 1977 חזרנו לארץ. העברנו את מגורינו לקריית מוצקין מטעמי עבודה. אלה היו השנתיים וחצי היפים בחיינו. בשנת 1979 חזרנו לאשדוד.

בשנת 1980 שוב הייתה יציאת משלחת לימודית בארה"ב שוב לשנה לדרג ד', זוהי דרגה גבוהה יותר לתחזוקת טילי ההוק. הייתה שנה מוצלחת ונהנו מאוד, טיילנו, קנינו והכי חשוב נהננו מאוד.

בשנת 1987 יצאנו פעם נוספת למשלחת בארה"ב, גם לשנה אחת וזאת הייתה שנה פחות מוצלחת כי אמיר ושרית היו בגיל מתבגר בחטיבה ובתיכון והפסידו לימודים בארץ וזה פגע בהם קצת מבחינת המשך הלימודים.

ב – 30.7.1991 נפטרה אמי מחנק של אסטמה (בגיל 70), זו הייתה השנה הקשה בחיי ואבא שלי עבר לגור איתנו.

ב – 18.7.1993 נפטר גם אבי בגיל 84. אחרי מות אמי, אבי לא רצה יותר לחיות, הוא כל כך אהב אותה.

בשנת 1998 שרית התחתנה עם אורן אבוטבול, חבר שלה מגיל 16.שנתיים לאחר מכן, בשנת 2000 נולד לשרית בן, הנכד הראשון, בשם רואי, שבימים אלו הוא בהכנה לצבא (טירונות).

בשנת 29.4.2004  נולד בן שני לבתי שרית ושמו אופק. ילד מקסים עם עיני תכלת כמו של אמי, היחיד מכל הילדים והנכדים.

ב – 24.6.2004  אמיר בני התחתן באולמי צבי בברכיה, עם נטלי כהן שהייתה חברה (גם לכיתה) של שרית שגרה בשכנות.

ב – 16.10.2005 נולד לאמיר הבן הראשון ושמו תאיר. ילד עם שיער בלונדיני ועיניים חומות וגדולות.

ב – 6.9.2006 יצאתי לפנסיה מוקדמת והקדשתי את כל כולי לטיפול ודאגה לנכדים ואני עושה את זה עד היום בשמחה.

ב – 20.9.2007  נולדה בתו של אמיר, לירי, נכדתי היקרה שאיתה אני מתעדת את סיפור חיי. והיא תיעדה את סיפור חייו של סבא שמעון 

ב – 26.9.2011 נולדה יהלי בתה של שרית, אחרי 2 בנים.

4.6.2013 נולדה ילדה אחרונה לאמיר בשם מיה.

זו תמצית חיי בקטנה, עד עתה. ההמשך יבוא בע"ה, רק דברים טובים.

הזוית האישית

מלכה: אני מאוד נהנתי מהשנה הזאת אפילו שלא הייתי בכל המפגשים. הטיולים היו נהדרים, מקומות שלא הייתי בהם. האנשים היו מקסימים. הנבירות בעבר שלי ושל אבי פתחו לי חשק לחקור, כי יש הרבה נסתר. לירי מאוד קשורה אליי ואוהבת אותי בסביבתה תמיד לירי: זאת השנה השניה שבה אני משתתפת בקשר הרב דורי ומאוד נהנתי מהחוויה הזאת.