מאגר סיפורי מורשת

ילדות וצבא

שמי מילקי (שמואל) רובינשטיין, נולדתי בתאריך 1.6.1939 בחיפה, בתחילת מלחמת העולם השנייה, להוריי פנינה ואברהם.

אימא שלי הייתה חרוצה ועמלנית מהבוקר עד הערב, מסורה ובעלת לב רחב עד כדי פזרנות, ואבא שלי, איש ספר, תרבותי ומשכיל שאהב את הים, לקרוא, לטייל ולבקר בתיאטרון. כילד לא הרגשתי כל כך את השואה, וגם פחות הבנתי. יש לי זיכרונות מעומעמים מהתקופה. למשל, אני זוכר את החיילים הבריטים שהיו ברחובות וכן זכורה לי ההפצצה על בתי הזיקוק בעיר. מאחר ובחיפה שרר יותר מתח, הייתי נוסע לדודים שלי בהרצליה בעיקר בחופשים, הנסיעה אז ארכה בערך ארבע שעות. עוד זכור לי מאותן השנים כי למדתי בבית ספר עם משטר נוקשה, אליו התקבלתי אחרי מבחן.

המשפחה של אמי הייתה דתיה, על כן היה חשוב שאעלה לתורה בגיל 13. חגיגת בר המצווה נערכה בבית עם משפחתי וחבריי, הקרנו סרט לילדים הקטנים והיה כיבוד. באותו זמן למדתי להניח תפילין ולהתפלל. אחרי מלחמת השחרור אמי קנתה לי פסנתר, עליו ניגנתי שנתיים או שלוש. בסוף כל שנה כל התלמידים הופיעו במכון למוזיקה. הופעתי ראשון ולכן כולם היו בטוחים שזה אומר שאני הכי טוב. מסתבר שהתלמיד הכי טוב מנגן בסוף…

בצבא שירתי בנח"ל שדבק והתמקד בעזרה בהקמת קיבוצים והתיישבות באיזורים לא מיושבים, אני נשלחתי עם שאר הגרעין שלי להקים את קיבוץ גונן, בגליל העליון.

נישואין וקיבוץ

לאחר הצבא עברתי לגור בקיבוץ גונן. בשנה הראשונה בגונן הייתי אחראי על  עדר הצאן. בשנייה נבחרתי למזכיר הקיבוץ. בגיל 22 בערך פגשתי את תקוה והתחתנו. בשנת 1963 קיבלתי את תפקיד מרכז ההכשרות של תנועת הצופים. באוקטובר 1963 נולדה לנו בתנו הבכורה רוני, והפכנו להורים. במהלך 1964 יצאתי לחיפה, להיות מדריך – שליח של חברי גרעין 'יעד' לפני קליטתם בגונן. במהלך שנה נסעתי הלוך חזור מהקיבוץ לחיפה וחזרה, מוביל את הכשרת בני השבע- עשרה, מתדלק ערכים ומדרבן לקראת השירות בנח"ל. באוקטובר 1966 נולדה בתנו השנייה נעמה. במאי שנת 1967, נבחרתי לתפקיד ציבורי נוסף מחוץ לקיבוץ: ריכוז פעילות תנועת 'יהודה הצעיר', תנועה- אחות לתנועת הצופים, שמשרדיה בניו- יורק. במהלך השליחות הקמתי את 'מגשימים', שלוחה של בוגרים בתנועה, שעיקר פעילותה הגשמה חלוצית. זו הייתה התקופה יפה של חיבור וקרבה במשפחה. פרק השליחות הסתיים כעבור שנתיים וחצי. באוקטובר 1970 נולד בננו נבות. בינואר 1972 אמי נפטרה. עשרה חודשים לאחר מכן נולדה בתנו השלישית. היה זה טבעי לקרוא לה פנינה על שם אימא שלי. עם החזרה לקיבוץ קיבלתי את ניהול ענף הבקר. שנתיים אחר כך נבחרתי לגזבר. ובתום שנתיים נוספות, מוניתי למנהל מפעל 'מגון'.

נישואין ומעבר לניו יורק

עם הזמן המרחק ביני לבין הקיבוץ הלך וגדל. הכרתי את רוחל'ה ומצאתי את עצמי כרוך אחר יכולת ההקשבה והרגישות שלה, הבנתי שזה מה שהיה חסר לי. חודשים ארוכים עברו עד שהתרגלתי למחשבה מה כל זה אומר, ידעתי שהגיע הזמן לעזוב את הקיבוץ. במקביל גם הגעתי להחלטה בחיי האישיים, על הפרידה מתקוה והצטרפות ליוזמה הצעירה של כמה מחבריי – הקמת קיבוץ עירוני בקצרין. אני עברתי לדירה מהישנות שהיו בגונן. בכל יום הגעתי לדירה של תקוה לבקר את הילדים. נראה שלא הרגישו מיד שמשהו השתנה. אחר כך לקחתי את רוני לשיחה. היא הייתה בתי הבכורה והקרובה אליי יותר מהאחרים, היא חשה נבגדת עם עזיבתי ונפגעה במיוחד. עם הילדים האחרים דיברנו תקוה ואני בקיצור. אמרנו שאנחנו נפרדים ולא הוספנו פרטים. באותם ימים של חוסר ודאות, נתקלתי באחד מחבריי, שותף בניהול חברה לייצור לבידים. הוא הציע לי את ניהול השלוחה בניו- יורק – ייצוא לארה"ב של מוצר ישראלי. לקחתי את ההצעה. בינואר שנת 1986 נחתנו בניו-יורק. הבטיחו לי את המשרה ומימנו לי את הכרטיס טיסה, אבל עם הנחיתה התברר שהבטחות לחוד מציאות לחוד. רק לאחר תקופת הרצה משפילה למדיי, המנכ"ל שקדם לי היה צריך לפנות את מקומו, ולמסור לי את משרדו ואת רכבו. עשיתי קצת שינויים בחברה, התברר שהשינויים הקפיצו את המכירות ובתוך שנתיים גדלו פי שמונה.

חזרה לישראל, ניהול 'תרו' ונישואין 

לאחר שאבי נפטר, רוחל'ה ואני חשבנו על חזרה לארץ וחיפשתי עבודה. הציעו לי תפקיד המשך בארץ אך סירבתי. באחר צהריים בהיר של סתיו 1989 הוזמנו לברבקיו בחצר משפחת לויט (הוריו הקימו בארץ את 'תרו', חברה לתרופות, שהייתה בבעלותם). הם רצו שאני אנהל את תרו-ישראל. לא מיד נעניתי לבקשה, אך לבסוף הסכמתי. לאחר כשנה נכנסתי לתפקיד ועברנו לגור בהרצליה. בשנת 2003 זכיתי בפרס למפעל חיים על תפקידי כמנכ"ל תרו. לצערי, בשנת 2003 גם גילו לרוחל'ה גידול. באוגוסט 2009 לאחר שש שנים קשות עם טיפולים אינטנסיביים, היא נפטרה. בסוף 2010, לאחר 21 שנים כמנכ"ל תרו החלטתי לפרוש. מי שהייתה לי אוזן קשבת כל הזמן הייתה איריס, פער השנים בינינו לא מנע את ההתקרבות שלנו, התחתנו ונולדה לנו בת, אליה.

כיום

היום, אני מתגורר בהרצליה ומנסה להיות עם המשפחה שלי כמה שיותר, אך אני עדיין רוצה לתרום לקהילה. לשמחתי כשיצאתי לפנסיה, השמועה שאני פנוי התפשטה, והיו מי שביקשו להתייעץ אתי ולהיעזר בניסיוני. ועכשיו אני יועץ ודירקטור בתחומי תרופות וציוד רפואי בשבע-שמונה חברות. אני שוב מרבה לטוס לפגישות ברחבי העולם, וזה משמח אותי.

יש לי טיסה אחת שאני זוכר במיוחד. אני זוכר שטסנו והודיעו לנו ששלושה מנועים כבו וצריך לעשות נחיתת חירום. ישב לידי בחור שהיה קטוע רגל, הוא הוריד את הרגל התותבת ואמר לי שלהרכיב (להתאים) רגל חדשה זה סיפור נוראי ושבמקרה שנצטרך לרדת במגלשות חירום אז אני אחבק את הרגל שלו ואתגלש. לבסוף לא קרה כלום ונחתנו בשלום.

הזוית האישית

מילקי: נהנתי מאד לספר את סיפור חיי לשחר, למרות שהוא גם כתוב בספר ששמו "כך זה ישאר".

שחר: שמחתי מאד לשמוע את סיפורו של סבא וגיליתי דברים חדשים רבים ומרתקים על סבא מילקי.